בזמן שנבחרת ארצות הברית רצה ולוחצת ומחליפה לפעמים חמישיות שלמות בבת אחת במשחקי אליפות העולם ביפן, שאקיל אוניל משחק גולף, משתתף באירועים ומסיבות. ומתראיין. ותמיד כיף לשמוע את שאקיל, אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים. כן, אני חושב שאפשר להגדיר אותו ככה.

ובראיונות האלה עולים תמיד נושאים חדשים, סיפורים חדשים ודברים שלא ידענו קודם. הנה למשל חלק מהם, כפי שפורסמו בראיון שמתפרסם באתר ה-NBA.

"התנהלנו בקצב של חבורה ותיקה ומנוסה", הוא מסביר מדוע היו קבוצות בעלות מאזן טוב יותר בתום העונה הרגילה מאשר מיאמי היט שלו, שזכתה בסופו של דבר באליפות. "היו קבוצות שניצחנו 15 משחקים ברציפות, 20 משחקים ברציפות, קבוצות שחתרו לכיוון של 70 ניצחונות בעונה.ידענו שאנחנו צריכים לשמור על שלושה מפתחות: לנצח את אלה שצריך לנצח, לשמור על מאזן של חמישים אחוז לפחות במשחקי חוץ ולשמור על הבית שלנו. עשינו את זה וניצחנו 50 משחקים בעונה הסדירה. 9-10 משחקים השמטנו רק בגלל חוסר ריכוז או סתם עצלות.

מהות ה-NBA היא להיות בפוזיציה הנכונה לקראת הפלייאוף, לתפוס יתרון ביתיות. פט ריילי הוא פרפקציוניסט, הוא דרש מאיתנו להיות במקום הראשון כל הזמן, אבל אמרתי לשחקנים שלא ידאגו ולא ייכנסו ללחץ אם נסיים במקומות 2, 3 או 4 במזרח, כי כבר זכיתי בעבר באליפות דרך כל המקומות האלה בעונה הסדירה. סיימנו במקום השני, התאספנו לכמה ארוחות, עשינו כמה פגישות והיינו מוכנים.

המפנה הגיע באחד הימים אחרי שפיגרנו 0:2 בסדרת הגמר נגד דאלאס. פט ריילי נכנס לחדר ומארק קיובן כבר חגג בכל העיתונים את האליפות הקרובה של דאלאס. באותו יום ויתרנו על אימון. ריילי הגיע עם קטע עיתון שבו קיובן כבר חוגג ואז הוא אמר: 'קחו היום חופש, קחו מחר חופש, נתראה לפני המשחק'. הרבה אנשים לא יודעים את זה, אבל לפני משחק מספר שלוש בסדרת הגמר לא התאמנו יומיים. ריילי חילק פלאיירים, תלה את הקטע עם קיובן על הלוח ואמר: 'כולנו יודעים מה צריך לעשות במשחק הבא, להתראות'. אחרי שקראנו את מה שכתוב כולנו התרגזנו והפכנו מאוד ממוקדים".

ושאק מדבר גם על ההתייחסות האישית שלו לדוויין ווייד, האח הקטן.

"לכל אורך הדרך המשכתי להכניס לו לראש שזו הקבוצה שלו. אמרתי לו כמה אנחנו אוהבים אותו וצריכים אותו, ושיפסיק לקחת ג'אמפרים אלא ייכנס לסל. קיימנו משחקים של קליעות עונשין, תחרויות אחד על אחד ונעשינו חברים טובים. ג'ון וודן אמר לי פעם שההגדרה של שחקן גדול היא יכולתו להפוך את האחרים סביבו לטובים יותר. אני יודע שאני כבר לא יכול לעשות את אותם דברים שעשיתי לפני שמונה שנים, אבל ווייד יכול. וזו היתה העבודה שלי למצוא את הדרכים להראות לו ולהסביר לו שהוא מסוגל. וכמובן, כשאני איתו במגרש זה פותח בפניו הרבה אפשרויות ומרחב פעולה. אמרתי לו שינצל את העובדה שאני שם, שיתן לי את הכדור פנימה, אני אמשוך שחקנים ואז אוציא לו החוצה ומשם הוא יעשה את מה שהוא עושה.

היכולת שלו נובעת ממני, מהמקום בו הוא רוצה להיות ומהשנתון אליו הוא שייך. כולם דיברו על לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני והשאירו את דוויין בצד, ואני חושב שזה קצת הרגיז אותו. הרגיז אותו, בפירוש. ודיברתי איתו על זה כל הזמן, כי זה הזכיר לי את אותה סיטואציה שבה אני הייתי בזמנו, כשכולם דיברו סביבי על אלונזו מורנינג ועל כריסטיאן לייטנר. אמרתי לו לשכוח אותם, לא ברמה האישית, אלא כשהוא על המגרש. לשכוח מהכל ולהתרכז.

אמרתי לו: 'שמע, כולם מדברים על קובי ועל מגריידי, וזה המקום שאני רוצה שתהיה בשנה הבאה. כשידברו על השחקנים האלה אני רוצה שיגידו "וגם דוויין ווייד', ולא רק קובי, מגריידי, כרמלו ולברון. השם שלך צריך להיות בין החמישה הכי טובים. לא, בעצם בין השלושה. אתה חייב להיות שם.

כשאני התחלתי הייתי צריך קודם כל לדחוק את לייטנר ומורנינג, ורק אחרי שעשיתי את זה יכולתי להתמודד עם שחקנים כמו פטריק יואניג, רוברט פאריש, ארוודיאס סאבוניס ודייויד רובינסון. למעשה, זו תנועת קראטה. אתה חייב להתמודד עם כל לוחמי הקראטה ואחרי שאתה הורג אותם אתה עובר להתמודד מול לוחמי הנינג'ה. ואחרי הנינג'ות אתה עומד להתמודד עם הגדול מכולם. היום, אני הוא הגדול מכולם בין שחקני הפנים וכולם באים להילחם איתי. יאו מינג, דווייט הווארד, כולם באים להרוג אותי ואני מבין את זה.

בעיקרון, כל מה שעשיתי עם ווייד היו המון שיחות. הבנתי שיכול להיות שגם טעיתי בגישה עם שני החבר'ה הראשונים שעבדתי איתם (פני הארדוויי וקובי בראיינט). אי אפשר לדעת, אבל הבטתי בשגיאות העבר שלי והבנתי שאני לא רצה לחזור עליהן גם עם ווייד. למשל, כשהייתי עם פני באורלנדו היינו צעירים וכולם הטילו את הלחץ עלי. באתי בגישה של 'זו הדרך שלי וככה אני רוצה שזה יהיה, לא טוב לך אז לא צריך'. אותו דבר קרה בלוס אנג'לס.

עכשיו אני הרבה יותר מבוגר ועובד איתי כוכב צעיר. ראיתי שבעבר שני השחקנים שלצידי נפגעו ממני ולקחו את זה אישית, ככה שאף פעם לא הרמתי קול על ווייד. כנראה שזה הצעד הכי טוב שעשיתי אי-פעם, כי הוא הסופרסטאר הראשון מבין השלושה, שהוא חבר שלי. השניים הקודמים, אף פעם לא הסתדרנו. לא היה בינינו שום דבר מיוחד, לא דיברנו, לא עשינו כלום ביחד אף פעם. אבל ווייד ואני ממש חברים. מסתובבים יחד. אני בא מהגישה הישנה, שאם דברים לא מסתדרים אתה צועק ומוציא אותם החוצה ומקלל כדי לסדר אותם. ככה אני.

אבל עם דוויין אני מתנהג אחרת. אני אומר לו: 'בפעם האחרונה שנכנסת לסל, אנטואן ווקר עמד חופשי בפינה. בפעם הבאה תעשה את אותה תנועה ותן לו לזריקה, אם הוא יקלע סימן שהוא חם. אם לא, תן למישהו אחר'. הוא מקשיב והוא יעשה את זה. וזה טוב".