היתה הצגה מדהימה במוצאי שבת. חבל לכם על הזמן. הופעה מקצועית, קולחת, מהנה באופן בלתי רגיל ומקור לגאווה מכאן ועד הודעה חדשה. אם זה לא היה ברור דיו מעצם ניסוח המשפטים האחרונים, אני ממש לא מדבר על המשחק בין ישראל ויוון במסגרת הענף-שאין-לנקוב-בשמו. עזבו אתכם מהקשקוש הזה. יורש העצר נתן הצגה בשבת, תרתי משמע.

הוא בכיתה י"ב, הילד, בורג מרכזי במגמת תיאטרון של בית ספרו. במוצאי שבת היתה הצגת הסיום, המהווה גם את בחינת הבגרות המעשית, והחבר'ה היו פשוט נהדרים. אחד-אחד, והוא בראשם. כן-כן, אני מאוד לא אובייקטיבי לגביו. סו וואט? בניגוד לאבא שלו, ליורש יש כישרון מכאן ועד בכלל. משחק, שר, כותב, וכמו שאומרים אצלנו בעדה – עשה לנו נחת גדולה.

אל כורסת הטלוויזיה הגעתי אי שם בשלהי המחצית הראשונה בין ישראל ליוון. אם להשתמש במונחים מתחום התחבורה – המעבר מהרגשת ההיי בעקבות ההופעה שנתן היורש אל הדאון של משחקי הנבחרת, משול לבלימת חירום בעת שאתם נוהגים ב-180 קמ"ש לפחות. לא אכחיש שצפיתי במספר לא מבוטל של דקות מהשיעמומון הזה – עניין של הרגלים מימים ימימה, כנראה – אבל איזה כלום ושום דבר, פשוט לא להאמין.

ובכל זאת, בעקבות מה שראיתי הגעתי לתובנה מעניינת: מישהו בפרלמנט היווני העביר ככל הנראה לפני כמה שנים חוק, לפיו חייבות כל הנבחרות היווניות, בכל הגילאים ובכל ענפי הספורט, להיראות ולשחק בדיוק אותו דבר. אין לי שום דרך אחרת להסביר את העניין הזה. ראיתם את ההגנה היוונית במוצ"ש? אוסף של כל מיני בורוסיסים, צרצריסים ודיאמנטידיסים, שמתנפלים על כל מי שמנסה להתקרב כמו על מאפיית אבולעפיה במוצאי פסח, ומעיפים אותו לכל הרוחות מהאזור המסוכן.

גם בהתקפה אותו סיפור: איזה פאפאלוקאס וחצי שעושים סדר, פלוס כמה בריונים שמכריעים את היריב עם הרבה יותר כוח מאשר מוח. אפילו המאמן שלהם התחיל להיראות בשלב מסוים כמו ינאקיס, רק בלי ההתבכיינויות הבלתי פוסקות לשופט. אה, כן: כמו בכדורסל, גם כאן שמרנו על משחק צמוד מולם, אבל כמובן שלא הצלחנו לנצח ובגומלין אצלם כבר נקבל בראש. חלק מסדרי בראשית, אני מניח.

הבעיה, כמובן, היא שבניגוד ליוונים - אצלנו אין שום קשר בין נבחרת הכדורסל לזו מהענף ההוא. איפה תמצאו בקרב האוסף שהתרוצץ על הדשא ברמת גן מנהיג בעל קור רוח וביצים בקלאץ' כמו טפירו? מישהו עם הפוטנציאל והכישרון של הלפרין (לא כולל הכישרון להיעלם ברגעי האמת. את זה דווקא יש לאנשי הביפ בכמויות מסחריות)? איפה האנרגיות של כספי, לימונד ומורן רוט? הנשמה והכוח של גרין וקוז'יקרו? יכולת ההוצאה לפועל של אליהו?

מה שכן, בפעם המאה, אי אפשר שלא לקנא בשאין-לנקוב-בשמו על הפופולאריות בקרב העם והתקשורת גם יחד. אפשר להשתגע מזה: ברזומה שלהם ארבעים שנה של כישלון אחרי פדיחה אחרי באסה של החיים, כוחותינו מופיעים כל שנה בצמרת האירופית ברמת הקבוצות, ובאופן כמעט קבוע באליפויות אירופה - לא פעם אפילו בצורה מעוררת כבוד והערכה אין קץ – ועדיין אנחנו יכולים רק לחלום לקבל חמישה אחוז סיקור מזה לו זוכה שריר התאומים של הקפטן שלהם. מוספי ספורט שלמים, ראיונות עם רופאים, פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים, מיליון פרשנויות, שידורים חיים מכל אימון ומכל מסיבת עיתונאים בה לא אומרים כלום, וגם אחרי שהבלון מתפוצץ להם בפנים בפעם המיליון – אחרי יומיים כאילו כלום. מתחילים מההתחלה. אפשר להתפוצץ, לא?

נשבע לכם שאם היה לי עדיין משהו להגיד בנושא, כבר הייתי אומר, אבל המלים נגמרו מזמן. אנחנו ניאלץ להמשיך ולעשות את שלנו כמעט במחתרת, בעוד הם ימשיכו לעשות פסטיבל מכל שטות הכי קטנה. אי לכך ובהתאם לזאת, אל תבנו יותר מדי על סיקור ענק ופריצות בשידור חי מהדר יוסף לקראת אליפות אירופה בפולין. בכל זאת, שבועות בודדים אחר כך מולדובה מגיעה לכאן למשחק סופר-גורלי על הזכות להשתתף גם בטורניר המוקדמות הבא. סדר חייב להיות.

shaharhermelin@gmail.com