בשני סופי השבוע האחרונים יצא לי לצפות באי אלה חלקי משחקים מטורניר המכללות. אף משחק שלם מההתחלה ועד הסוף, אבל בהחלט חלקים נכבדים, בעיקר מהמחציות השניות. מעולם לא היתה לי פייבוריטית אחת מיוחדת במכללות, אפילו לא קונטיקט "של" שפר והנפלד. מקסימום שמחתי כשדיוק עפה, משום שאף פעם לא סבלתי אותם ואין לי מושג למה. השנה החלטתי ללכת עם הספרטנים של מישיגן סטייט.

למה דווקא הם? ראשית, לפני כמה שנים יצא לי לבלות שבועיים בקמפוס שלהם באיסט לנסינג, ופגשתי הרבה אנשים טובים, כולל כאלה העובדים (לפחות עבדו אז) בתכנית הכדורסל, שאירחו אותי בנחמדות קיצונית. שנית, ממישיגן סטייט הגיע ל-NBA מג'יק ג'ונסון. נִיד אַיי סֵיי מוֹר? ברור שלא, ולכן אני איתם כל הדרך, לפחות השנה.

אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על משהו אחר לחלוטין. תוך כדי צפייה מאסיבית למדי, כאמור, שבה ועלתה בי תהייה ישנה: זה עתה חזיתי בעשר, שתים עשרה או חמש עשרה קבוצות, ובסך הכל ביותר ממאה שחקנים שונים. לפחות תשעים או תשעים וחמישה אחוז מהם משחקים כדורסל בדיוק כמו שכתוב בספר. אי לכך ובהתאם לזאת, מה לעזאזל קורה להם בשנייה שבה הם עוזבים את הקולג' ומגיעים למקום כמו - אנא עארף - ישראל, נגיד?

יותר ממאה שחקנים. כמעט כולם סוגרים נכון לריבאונד, מרימים את הראש אחרי הורדת כדור בהגנה כדי לחפש את המתפרצת, נעים בלי הפסקה בהתקפה כדי ליצור אפשרויות מסירה, מוסרים נכון ובזמן, שומרים נכון אישית ואזורית, לא לוקחים יותר מדי זריקות לא פנויות (למעט במצבים של חוסר ברירה) וכן הלאה וכן הלאה. לא בדקתי את העניין עד הסוף, אבל אני מוכן להמר שרבים מהם מרחיקים לכת ומקפידים על אורח חיים ספורטיבי! לו היו אלה נהגים בכביש, הייתי אומר שהם נוהגים כאילו הם בתוך ספר תיאוריה. עד כדי כך.

לכן, לא ברור לי איך אותם שחקנים שזה עתה התרוצצו על המרקע באולמות המדהימים בממפיס, אינדיאנה או דטרויט - לפחות חלק גדול מהם - הופכים בשנייה שהם נוחתים בארץ הקודש לקונוסים חסרי מוטיבציה ואישיות בהגנה, לאגואיסטים חסרי תקנה בהתקפה ולחיות לילה חסרות עכבות 365 ימים, כלומר לילות, בשנה. כלומר, ברור שכן ברור לי: מדובר בזריקה שאף מאמן לא אוהב אצל אף שחקן - זריקת זין טוטאלית. אשמים בה השחקנים עצמם, מן הסתם, אבל עוד יותר מזה המאמנים וההנהלות, שיורקים להם בפנים בלי הפסקה ובלי הכרה בעוד הם מסתפקים בפתיחת מטריות.

לא כולם, כמובן. למרבה השמחה, ישנם עדיין כהנה וכהנה צדיקים, הן בקרב השחקנים והן בקרב המאמנים, אולם לעניות דעתי הלא קובעת - מספרם הולך ומצטמצם מדי שנה והעניין בהחלט מגוחך עד מדכא. מה יהיה? כנראה שדי רע. עם כל הרצון הטוב, הג'ונגל בו חיים המאמנים, הצורך הגדול שלהם בשמירת מקום העבודה ורצונן של כל הקבוצות להצליח או סתם לשרוד - גורם לכך שבעלי תפקידים מרכזיים מוכנים להעלים עין מהכל וזה נראה...ובכן - כמו שזה נראה.

מה שמגיע - מגיע. או שעוד לא

הנה מייל שהגיע היום הזה ממש מיו"ר הדירקטוריון:

אלעד "איש הזאב" זאבי מוסר: "וכה כתב הסר המכובד עד מאוד-מאוד ב-11.2 בטורו המופתי "תנו לשמשות יד": "יען כי לא יעזור כלום - רך בשנים הוא עדיין הזאבון. עול ימים, ומשום כך נופל לעתים במלכודות הפשוטות ביותר שמציבים בפניו החיים, ובמקרה זה סטיב קר וחבריו המולכים בסאנס... בהחלט יפה מצדו שאוהד הוא את פיניקס. אני בעדו, אולם מכאן ועד להיכנס לדיכאון קל ולקריזה כבדה (או להפך) בגלל הפורמה הנוכחית של הקבוצה, במקום לראות ישירות וברורות דרך התרגיל השקוף הזה?"

הדרישה: התנצלות פומבית.

אכן כי כן, היה מן הסתם אומר דובר האתר המכובד, ד. דבורין, לו נדרש לסוגיה, יש טעם בדבריו של החבר זאבי. יפה מצדו שזכר את העניין (בעוד הח"מ שכח ממנו שתיים וחצי דקות אחרי שהעבירו ליו"ר), ובהחלט לגיטימי מצדו לדרוש התנצלות על שביטלתי בהבל מקלדת את סברתו כי פיניקס תצפה בפלייאוף בטלוויזיה. נתקשה להכחיש, ואף לא ננסה לעשות זאת כלל וכלל.

אבל רגע, להתנצל על מה? נכון שעברו להם כמעט חודשיים תמימים, אולם אין בכך לשנות את העובדה שאותו זאבון עדיין רך בשנים הוא, נכון? נכון. נקסט. פיניקס הודחה סופית מהפלייאוף? לא שאני שמעתי. נכון לרגע זה נותרו עדיין שמונה משחקים בלו"ז, והמרחק בין השאקילים לדאלאס עומד על שלושה וחצי משחקים. אפילו אני, בעל כישורים מתמטיים של עז צולעת, יודע שהסיכוי עדיין קיים, אם כי באותה מידה קיים סיכוי שאיראן תשמיד מחר מתוך בחירה חופשית את כל הכורים הגרעיניים שלה, או שהשקעה בקרלוס ארויו תצדיק את עצמה.

ובכל זאת, איט איינט אובר אנטיל איט'ס אובר. מה בוער? נחכה שבוע ונראה. לכשיכלו כל הקיצין הריני מתחייב להצהיר קבל עם וזאב שהוא צדק ואני טעיתי. שאני אטעה? פששש, זה עוד לא קרה, לפחות לא בשתי הדקות האחרונות.

shaharhermelin@gmail.com