"נכון שמאז ימי הדרים טים לא הסתובב ב-NBA אוסף כזה מרשים של שחקנים?", כך ספק-קבע ספק-שאל רן בורוכוב-יזרעאלוב-גלבועוב-גלילוב, בתום עוד התדיינות חסרת כל סיבה או תוחלת בין שנינו. עמדתי כבר לשלוף תשובה כלשהי מהמותן, אולם אז עצרתי והתחלתי לחשוב על העניין מעט יותר ברצינות.

הרי לא תמצאו ולו בר סמכא אחד, שלא יצהיר כי נבחרת החלומות האורגינלית, ההיא של אולימפיאדת ברצלונה 92', היתה אוסף השחקנים המופלא ביותר מאז ומעולם, וכי כל הסתייגות מקביעה זו הינה בבחינת חילול קודש של ממש. אבל האם בכל מצב ובכל תנאי? האם מכאן ועד בכלל? האם לעולם ועד? האם לנצח נצחים?

האם באמת לא יכול לבוא היום, שבו נאמר בפה מלא: הצלחנו להרכיב קבוצה, שלא רק שאינה נופלת מאחד עשר המופלאים ההם (כריסצ'ן לייטנר באמת לא נחשב, וזאת למרות שזכה ללא עוררין בתואר "מחלק המגבות וסוחב תיקי הציוד הגבוה בעולם"), אלא אף תוכל, שומו שמיים, לגבור עליהם? בכדורסל?

שאלה מעניינת בהחלט היא זו, לא ננסה להכחיש זאת אף לא לרגע אחד. כמובן שהיא דורשת, בפעם המי יודע כמה, לשחק לא רק כדורסל אלא בעיקר ב"מה היה קורה אילו...", אבל מה אכפת לי? מה עדיף לעשות בשעות ובימים האחרונים שלפני ליל הסדר? עוד טלפונים לדודות בחיפה (יבורך ממציא ה-SMSים)? עוד קניות בסוּפֶּר (ברור. איך יספיקו 3,548 קילו אוכל לעשרה אנשים, ועוד ליומיים? איך???)? עוד פאנלים בסלון (מי בכלל ידע שישנם פאנלים מתחת כל שכבות הלכלוך האלו)? כדורסל עדיף. תמיד. על הכל. טוב, כמעט על הכל.

הבה נעמיד את הסוגיה במבחן המציאות, כלומר הדמיון. הדרים טים בשיא יכולתה ועוצמתה מול תריסר הנבחרים של ימינו אלה. כדי להתחיל ולענות על השאלה, כדאי אולי שקודם כל נבחר את כוכבי ימינו אלה, לא? אז בכך נתחיל. מאחר שאנשים לארג'ים הננו, ואווירת החג שורה בכל פינה, נלך לקראת דור ההווה ונאפשר לכל דכפין השוהה נכון להיום בליגה להגיש את מועמדותו, מבלי קשר למוצאו. זאת, בניגוד לחלומות ההם, שהיו כמובן על טהרת ילידי ארצות הברית.

אי לכך ובהתאם לזאת, נקבל בזרועות פתוחות את סטיב נאש, טים דאנקן ודירק נוביצקי, אליהם יצטרפו שאקיל אוניל, קווין גארנט, פול פירס, אמרה סטודמאייר, וכמובן חמשת הגדולים לרגע זה: לברון ג'יימס, קובי בראיינט, דוויין ווייד, כריס פול ודווייט הווארד. אלה התריסר איתם הייתי יוצא לקרב, ואני מוותר מראש על כל המיילים התוהים ו/או הנזעמים בסגנון: "איך העזת לקחת את X ולא את Y?". רוצים, הרכיבו לכם נבחרת משלכם. זו שלי ואיתה אנצח, או שלא.

מנגד, יתאחדו להם שוב ובמלוא תפארתם החלומות האורגינליים. לא חושב שיש בכך צורך, אבל בכל זאת - לטובת מי שלא נכח בשביל החלב ב-17 השנים האחרונות, או שסתם אין לו מושג, אלה שמות בני ארה"ב שירדו מהאולימפוס בואכה ברצלונה:

מייקל ג'ורדן

מג'יק ג'ונסון

לארי בירד

צ'ארלס בארקלי

דייויד רובינסון

פטריק יואינג

קארל מאלון

ג'ון סטוקטון

סקוטי פיפן

כריס מאלין

קלייד דרקסלר

וכריסצ'ן לייטנר, שכאמור ממש לא נחשב.

כמנה ראשונה, ובעיקר בשביל הכיף, הנה כמעט חמש דקות מייצגות. בין חסרי האונים שמנסים לשווא לעשות משהו מול הדרים טים תזהו בוודאי את דראזן פטרוביץ' המנוח, את ארווידאס סאבוניס שחוטף דאנק אדיר על הפרצוף ועוד כמה וכמה. אם לא טעיתי, גם ראובן וירובניק מציץ שם לאיזו שנייה וחצי. אם זה לא מספיק, וזה אף פעם לא מספיק, קבלו און דה האוס גם את המיטב מתוך ההתמודדות (?) מול אנגולה באותו טורניר, וזאת באדיבות הארכיון של צער בעלי חיים.

בהחלט חבל על הזמן, אבל הבה ונחזור לשאלה הבסיסית: אלה בשיאם מול אלה בשיאם (לא כולל את אנה ומלך סיאם) - האם יש לנוכחיים צ'אנס? האם אולי אף למעלה מזה? בורוכוב חשב שבין החמישיות - ג'ורדן, מג'יק, בירד, בארקלי ורובינסון מול לברון, קובי, ווייד, פול והווארד - הקרב יהיה שקול, ורק הספסל העדיף עד מאוד של הדרים טים יכריע. במחשבה נוספת, הוא טען שהכל תלוי מתי ג'ורדן יתעצבן ויסגור עניינים.

אני מוכן לתת לדור ההווה 15 פור, ולעניות דעתי הלא קובעת הם עדיין יפסידו ביותר מ-10, אבל בעצם, וכמו שכבר אמרנו וכתבנו בהזדמנויות דומות: 20, 15, 10 או נקודה הפרש אחרי שלוש הארכות - למי אכפת? רק תארגנו את המשחק וכל השאר באמת לא משנה. בואו נעשה לנו חג. חג שמח.

shaharhermelin@gmail.com