מבזק חדשות בניגוד למגמה הכללית באתר.

ובכן, סרגיי פאנוב פרש בגיל 35.

יא אולוהים.

וכמה חבל.

והאמת, שהוא הכדורסלן הרוסי שהכי הערכתי והכי אהבתי מאז שאני עוקב אחר הכדורסל האירופי כבוגר ובעל עט, נקרא לזה. שהרי בתקופה הקדומה עוד התגוששו על ליבי סטניסלב ירמין ואנטולי מישקין, אולי גם סרגיי טרקאנוב, אם אני זוכר נכון.

אבל בכל הקשור לעשור האחרון, אולי אפילו חמש עשרה שנים אחרונות, פאנוב ריתק אותי יותר מכל אחד אחר. יותר מקודלין, מפשוטין, מניקיטה ממורגונוב וגם מההוא, איך קוראים לו, שזה שאחר כך שיחק גם בציבונה זאגרב. הגבוה ההוא, נו. ברח לי. תיכף איזכר.

בקיצור, פאנוב
עשה כמעט תמיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, ובכך הזכיר לי מפורשות את כבוד היונה, מר נדב הנפלד הנשכח-משהו. שחקן עם ראש, עם מבט בהיר, עם גישה קבוצתית ויכולות מסוימות מאוד בתחומי ההגנה, חטיפות הכדור וראיית המשחק שאין להרבה שחקנים.

אהההההה, קיסורין. ייבגני קיסורין. נזכרתי.

הבדילה את פאנוב מהיונה ההנפלדית, יכולתו לאיים על הסל (ראיתם פעם סל מפוחד, תגידו?), גם מטווח שלוש נקודות. עניין שהיונה, כידוע, היפנה לו עורף וגב ככל שהלכה הקריירה שלו והתקדמה לה.

לשיאו הגיע מר פאנוב כשהניף את גביע היורוליג בתום העונה שעברה מול פניהם המשתאות של פיני גרשון, אנתוני פארקר וכל שאר החברים שם, ועיניו הכחולות נצצו באושר. שמחתי ברמה האישית לגמרי בשביל פאנוב, יש לומר, וכבר אז, באותו רגע ממש, עברה בי לרגע המחשבה שייתכן מאוד שזהו הרגע האחרון שאראה את הכדורסלן המקסים הזה על המגרש.

כמה מרגיז לטעות, לפעמים.

לך תאמן ילדים ותעשה מהם עוד סרגיי פאנובים. מחזיק ממך בטירוף.

בהצלחה, חביבי.