במהלך השבועות האחרונים, כמעט שלא יוצא לי לצפות במשחק כדורסל, מבלי שבאיזשהו שלב, בדרך כלל תוך דקות בודדות בלבד מרגע שהצטרפתי לשידור, יתמקדו המצלמות בדרך בה שחקנים, ובעיקר מאמנים ושאר יושבי ספסלים מתנפלים על השופטים בצעקות, קללות, תנועות ביטול, מבטים מזרי אימה ומה שאתם רק רוצים. נסו בעצמכם לספור כמה פעמים במהלך משחק אחד עוסקים השדרים והפרשנים ביחס שמקבלים השופטים, תוך הפטרת "ככה זה לא יכול להימשך", "זה לא לעניין ואפילו מביש" וכן הלאה.

אך לפני שבועות בודדים התייחסתי כאן למקרה הפרטני של עודד קטש וגילי כהן, אבל באמת שהגיע הזמן לדבר על הנושא באופן כללי ומקיף יותר. הנה, בשני בערב, בהפרש קצר ביותר, צפיתי במופעים שכאלה גם במשחק בין אשקלון לחולון בליגת קזינו, וגם בגמר הנשים בין רמלה לרמת השרון. ממש לא משנה לצורך העניין מי היו הנפשות הפועלות. מה שכן משנה היא העובדה הפשוטה: בכל אירוע שכזה השופטים הם האשמים. חד וחלק. השופטים ורק השופטים.

אני ממש לא מתכוון לשריקות כאלו או אחרות, שבעקבותיהן מקפידים מאמנים ושחקנים לברך את השופטים מקרב לב ולאחל להם עוד שנים ארוכות של בריאות ושיפוט. לפעמים השופטים צודקים, לפעמים הם טועים ולפעמים הם ממש לא בכיוון. לא זה העניין. העניין הוא, שבאחריותם של השופטים למנוע את ההשתוללויות המבישות האלו, או לפחות לטפל בהן כמו שצריך כאשר הן מתרחשות. גם שופטי המשחקים, וגם דייני ועדות המשמעת ובתי הדין השונים, שאמורים לתת את הגיבוי אם וכאשר הנושא מגולגל לפתחם.

לא שחלילה אני מצדיק את המאמנים, או כל אחד אחר שמתנהג באופן מחפיר על המגרש, וישנם רבים כאלה. ממש לא, אבל זו זכותם. יש להם תפקיד מרכזי בפארסה הזו, אבל הם לא ה-בעיה. חוקת הכדורסל מקדישה חלק לא מבוטל לנושא ההתנהגות הבלתי ספורטיבית, וקובעת עונשים ברורים לכל חריגה. זכותו המלאה של כל אחד להחליט שהוא חוצה את הקווים האדומים. חובתם של השופטים היא להעניש אותו על כך. עם הדגש על "חובתם".

שימו לב כמה פעמים במהלך משחק אחד טורחים השופטים להזהיר מישהו, בדרך כלל מאמנים או מישהו אחר באזור הספסל. לפעמים זה מתחיל במבט תוך כדי ריצה, ובתנועות ידיים שאמורות לסמן "תירגע", או "תפסיק עם זה". אחרי מספר דקות, מגיעה עצירת משחק ו'שיחת מוטיבציה' קצרה, שעוזרת כמו ניסיון לכבות אש עם מיכל דלק, ולכן בא גם שלב ה"אני מזהיר אותך בפעם האחרונה", שבמקרים רבים הוא רק ההקדמה ל"זו באמת הפעם האחרונה שאני מזהיר אותך", שאחריה תגיע "אל תנסה אותי! זאת הפעם האחרונה שלך" וכן הלאה. מאה דיאלוגים ואזהרות "אחרונות", שבעקבותיהן כמעט כלום, מקסימום עבירה טכנית.

ואם כבר נשרקת עבירה טכנית למאמן, זה בכלל מסמן את פריצת הסכר. הרי לכל המאמנים ועוזריהם ברור שרוב השופטים ינסה להימנע ככל האפשר מטכנית שנייה, שמשמעותה הרחקה מיידית, ולכן הם מרשים לעצמם לחצות עוד ועוד קווים אדומים, כמעט תמיד בלי לספוג את העונש המגיע להם. יותר משופט אחד אותו שאלתי בעבר למה הוא לא מרחיק את מי שהגזים לחלוטין, השתמש בתירוץ של "אני לא רוצה לחמם סתם את המשחק". אם צפיתם בכמה מהמופעים האחרונים, אני מניח שתסכימו איתי שזו גישה נפלאה, שאכן מוכיחה את עצמה ושומרת את המשחק רגוע לחלוטין, נכון?

נסו להיזכר בהרחקות של מאמנים / שחקנים / מנהלים עקב התנהגות בלתי ספורטיבית רק בשנתיים-שלוש האחרונות. כמה כאלו אתם זוכרים? שלוש? ארבע? חמש? בכמה מקרים הגיע לדעתכם למאמנים / שחקנים / מנהלים לעוף כמו טיל לחדר ההלבשה עקב התנהגות בלתי ספורטיבית? שלושים? ארבעים? חמישים? איי רסט מיי קייס.

שופט בכיר מאוד אמר לי פעם, שהוא לא מבין מאיפה נכנסה האזהרה ללקסיקון השיפוט. "אם מה שעשה או אמר המאמן הוא בגבולות המותר ולא מצדיק התייחסות מצדך כשופט - אל תתייחס. אם הוא עבר את הגבול - הוא חייב לחטוף מיד. בדיוק כמו ב-NBA. זה עד כדי כך שחור או לבן", אמר השופט, שלזכותו ייאמר שלאורך שנותיו הרבות במגרשים לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים בנושא זה.

גם ועדות המשמעת ובתי הדין של איגוד הכדורסל לא ממש תורמים לעניין. כאשר בכל כך הרבה מקרים שכן מגיעים לדיון גזר הדין הוא קנס מגוחך, או כל מיני "על תנאי" ברוח האזהרה האחרונה, האחרונה-אחרונה והאחרונה-אחרונה-ודי - למה שמישהו יתרשם ויחשוב פעמיים לפני שהוא מתפרץ שוב, שלא לדבר על להירתע לחלוטין?

תנו לי מחזור אחד, מקסימום שניים, במהלכם כל מי שמגיע לו עף מיד, ואחר כך מורחק בוועדת המשמעת לחודש בפועל מינימום, ו/או סופג קנס של 50 עד 100 אלף ש"ח - ונראה אם "עקומת הפשיעה" לא יורדת מיידית ובצורה דרסטית.

הגיע הזמן שמי שצריך יתעורר, וזו בהחלט הפעם האחרונה שאנחנו אומרים להם את זה.

shaharhermelin@gmail.com