פלייאוף ה-NBA עדיין רחוק מהכרעה, מה שאומר שזהות האלופה עדיין לא ידועה, אבל המטרה החשובה והנעלה מכולן כבר הושגה - זו לא תהיה סן אנטוניו ספרס. אין, אין כמו שמחה לאיד בכלל, וכמו כזו הבאה על חשבונם של הפופוביצ'ים בפרט. האלופה האנמית והמנג'סת ביותר שידעה הליגה מעודה קיבלה 4-1 בראש כבר בסיבוב הראשון, ועפה לכל הרוחות עם הזנב בין הרגליים. איזה חג לנו.

הפרחים, כמובן, לדאלאס. למרות שאך לפני כמה ימים הימרתי ממש מעל גבי צג זה על כך שהמאבריקס ינצחו בדרבי הטקסני, מן הראוי להודות שהימור זה היה יותר משאלת לב מניתוח מקצועי קר ושקול. נכון שהספרס חסרו את ג'ינובילי - בורג חשוב ביום רע וחצי קבוצה ביום טוב - אבל עדיין מדובר במאבריקס, כן? קבוצה שלא הפגינה לאורך השנים איזו ווינריות יוצאת דופן (מי אמר מיאמי היט?).

והנה, סורפרייז-סורפרייז. ניצחון בשמונה הפרש במשחק הראשון בסן אנטוניו, תבוסה ב-21 במשחק השני, ואז - במקום להתפרק כמתוכנן בבית ולאבד חיש קל את יתרון הביתיות שזה עתה גנבו - הגיבו המאבריקס ב-21 משלהם במשחק מספר שלוש, בתשע הפרש קשה ברביעי וב-93:106 מרשים במיוחד במשחק החמישי בסן אנטוניו. גיים, סט, מאץ'.

וזה משמח, כאמור, משמח מאוד. אתם יכולים לספר לי עד מחר כמה טים דאנקן וטוני פארקר הם כבירים ושגיבים, איזה ווינר הוא רוג'ר מייסון (והיי, לא נשכח להזכיר בפעם המיליון שהוא שיחק בירושלים!), איזה סטופר הגנתי הוא ברוס בוואן ובכלל - איזה גאון הוא פופוביץ'. כל זה עדיין לא ישנה את העובדה, שגם תחת איומי אקדח, או גרוע מזה - צפייה בשידור מחזורי של "רמת אביב גימל" - אני לא מסוגל לראות את הקבוצה הזו. יש בה משהו שהוא הרבה מעבר למעצבן. אולי זה הפרצוף האטום של דאנקן, אולי האנטיפתיות של פופוביץ', אולי העובדה שיותר מדי פעמים הם ניצחו קבוצות וסדרות דווקא בזכות סגנון אנטי-כדורסלני בעליל. לא יודע, העיקר שהם בחוץ.

דאלאס? רק מלים טובות על הסדרה הזו. נוביצקי, שהיה מצוין כל העונה, נתן חמישה משחקים של 19.2 נקודות ו-8.6 ריבאונדים, ג'וש הווארד היה פנטסטי עם 18.8 ו-5.4, ג'ייסון קיד וחוזה באראה החזיקו יחד קו אחורי של 20 נקודות, 10 אסיסטים ו-8 ריבאונדים, אריק דמפייר פוצץ כל מה שהתקרב לצבע והוסיף 8.5 בנקודות ובריבאונדים, וג'ייסון טרי עלה מהספסל ונתן 13.4 נקודות לערב. יפה ואף יפה מאוד.

עם זאת, לא נפטור את המאבריקס בכזו קלות. מטרה אחת חוסלה בהצלחה מירבית, וכל הכבוד להם על כך, אולם הבאה בתור כבר ממתינה מעבר לפינה, בדמותם של כרמלו אנתוני הבלתי נסבל בעליל, ושל חבריו לדנבר נאגטס. למרבה הצער - ואף למרבה התדהמה לאור העובדה שהימרתי נגדו, ועד היום הרי לא טעיתי מימיי בשום הימור ולא ניחסתי אף אחד - יצליחו הנאגטס לעבור את ניו אורלינס של כריס פול האהוב, ויתייצבו קוממיות מול הנוביצקים בחצי גמר המערב.

יתכבדו איפה החברים מטקסס, וימשיכו לאלתר במלאכת הקודש, רק כדי להגיע לגמר המערב מול הלייקרס, לחטוף 4:1 בראש, ולצאת לחופשת הקיץ בידיעה שאמנם גם השנה (וגם ב-529 השנים הבאות) הם לא יזכו בתואר, אולם לפחות עבור הפלייאוף הנוכחי רשומות לזכותם שתי מצוות גדולות, שאך מעטות כמותן ניתן להשיג. להעיף באותה שנה גם את דאנקן, פופוביץ' ופארקר וגם את כרמלו אנתוני? אני מכיר אנשים שהגיעו לגן עדן על הרבה פחות מזה.

shaharhermelin@gmail.com