כשהייתי הרבה יותר צעיר, משהו בין סוף היסודי לסוף התיכון, יצא לי לא פעם, לא פעמיים ואף לא שלוש פעמים לצפות באירוויזיון. כן-כן, אודה וממש לא אבוש. הימים היו ימי הערוץ הבודד, הגאווה הלאומית סביב כל דבר שיוציא אותנו קצת מהמזרח התיכון ויצרפנו (עאלק) לאירופה - היתה בשיאה, ומהתחרות עצמה יצאו בשעתו לא מעט, ואף הרבה להיטים. הנה, סתם לשם המחשה, אן מארי דוד המופלאה עם "הכר את עצמך" שזכה ב-73', ו"סוקרטס" הבלתי נשכח של אלפידה היוונייה מ-79'. היו זמנים, היו.

אבל עזבו את השירים. הדבר המשעשע באירוויזיון מאז ועד בכלל הוא ההצבעה. למה? כי למעט מקרים חריגים ביותר, אין כל קשר בין איכות השירים ורמת הביצוע - לאופן בו מחלקות המדינות את הנקודות. הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והפוליטיקה - הן וכמעט רק הן הקובעות. גם אם יכלה ישראל, או כל מדינה אחרת לצורך העניין, לשלוח לתחרות הרכב-על בו יהיו חברים סטינג, ברוס ספרינגסטין, בון ג'ובי, פיל קולינס, מדונה ויפה ירקוני, עדיין - מדינות סקנדינביה היו ממשיכות להעניק דוז פואה רק זו לזו, כנ"ל מדינות ברית המועצות לשעבר, האקס-יוגוסלביות, יוון וקפריסין וכן הלאה. במקביל, יוון וטורקיה היו ממשיכות להתעלם זו מקיומה של זו, וכמוהן צרפת וגרמניה והרשימה נמשכת.

למה אני מקדיש כמעט 200 מלים עד הנה לעניין הזה? כי הבוקר ראיתי את רשימת נבחרי העונה של מינהלת הליגה, ואת הכללתם בחמישיית העונה של עמרי כספי וליאור אליהו (יחד עם דורון פרקינס, עומאר סניד ולואיס פלורס). יעני, לא משנה מה קורה בכדורסל הישראלי בשנה נתונה, לעולם יהיו בחמישיית העונה שחקנים ממכבי תל אביב, בלי שום קשר לשום דבר.

שיהיה ברור, באופן עקרוני אין לי שום דבר נגד שחקני מכבי תל אביב, או שחקנים מכל קבוצה אחרת. גם לא נגד הוועדה הבוחרת, שהורכבה מאנשים שנמצאים בענף יותר מיומיים-שלושה, וכבר ראו אי אלה משחקים ושחקנים בחייהם. מי שמגיע לו - שיזכה בכל הכבוד. השאלה היא, האם אכן מגיע לכספי ולאליהו להיות בחמישיית העונה הנוכחית? התשובה, לעניות דעתי הלא קובעת, היא לא באל"ף רבתי, בלמ"ד הפועל או בה"א הידיעה. בטח כאשר בוחנים מי נשאר בחוץ.

אין עוררין על הכישרון של כספי ושל אליהו - לפחות באספקטים מסוימים של המשחק שאינם כוללים את השורש ה.ג.ן. לא בכל שנה, גם לא בכל עשור, גדלים כאן פוטנציאלים שכאלה. העניין הוא, שבחמישיית העונה לא צריכים להיכלל פוטנציאלים, אלא מי שהוכיחו את עצמם בפועל, ולאורך עונה שלמה, או לפחות רובה. מכבי תל אביב של השנה היתה בין בינונית במקרה הטוב למזעזעת ומביכה במקרה הרע, והעובדה שהיא סיימה ראשונה אומרת יותר על הליגה מאשר עליה. כל הרכב שהיו מעמידים גרשון ודרוקר היה מגיע לפיינל פור המקומי בלי להתאמץ יותר מדי, בדיוק כפי שעשו אליהו וכספי ברוב המשחקים.

פרקינס, פלורס וסניד - סבבה. אין שום ספק שיש להם המון מניות בהצלחות של קבוצותיהם, אבל מנגד - לא יכול להיות שבעונה כזו, אין בחמישייה אף שחקן מגלבוע / גליל. עזבו אתכם מפרסי משנה כמו "תגלית העונה" או "מלך הריבאונדים" - לגל מקל, לבראיין רנדל ואולי גם לבראיין רוברטס מגיע הרבה יותר מלכספי ולאליהו, בוודאי שלראשון טרנר, המוביל בטבלת היעילות, מי שבלעדיו אשקלון היתה מסובכת עמוק בתחתית ובכלל - שחקן שהיה השנה ברוב המשחקים משכמו ומעלה, תרתי משמע. יודעים מה? גם את דימרקו ג'ונסון, שחקן ענק שבלעדיו ראשל"צ יורדת בוודאות, ואפילו את בראיין טולברט, האיש וגביע המדינה - הייתי בוחר לפני שני הטאלנטים ממכבי. אבל כמו שאומרות נסיכות א' ו-ב' לפחות פעמיים ביום, מי בכלל שואל אותי?

נקודה למחשבה

בסוף השבוע יצא לי, במקרה, לשמוע שיחה בין שני אוהדי קליבלנד, ילידי העיר, הנמצאים בחופשה בארץ. במוקד הדיון עמדה השאלה "את מי עדיף לנו לפגוש בגמר ה-NBA?", מתוך הנחה שבוסטון או אורלנדו (הדברים נכתבים ביום ראשון בבוקר, לפני המשחק המכריע ביניהם, כמו גם לפני זה בין הלייקרס לרוקטס) לא יהוו יריב של ממש.

בעוד אחד מהם קצת התלבט, השני היה נחרץ והחלטי. תןן לי רק את הלייקרס, הוא אמר, כל אליפות היא אליפות, אבל שום דבר לא מתחרה בתואר שמושג אחרי שאתה מנצח את הטובים ביותר. הנה, בקטנה, עוד אחד לרשימת 68,072 ההבדלים בינינו לבינם.

shaharhermelin@gmail.com