את הטקסט הבא קראתם כבר לפחות מאה ואחת פעמים, בלפחות מאה ושתיים צורות ובמאה ושלושה מקומות שונים, אבל ערב פרוץ הפיינל פור אין מנוס מלעסוק בו שוב: האירוע הזה - מסעיר ומרגש ככל שיהיה, אם יהיה והלוואי שיהיה - הוא העוול הגדול ביותר שניתן לעשות לכדורסל הישראלי.

לא שאני חושב שבמנהלת הליגה יושבים אנשים שרעת הכדורסל בראש מעייניהם. ממש לא. אפשר לומר מה שרוצים על החברים שם - הנה, אנחנו עושים זאת ממש ברגעים אלה - אבל אי אפשר להאשים אותם בחוסר רצון, חוסר אכפתיות, חוסר מאמץ והיעדר שאיפה לעשות למען הענף. בימים של מיתון כלכלי כבד בארץ ובעולם, עם תנאי פתיחה לא בדיוק מזהירים, עדיין מצליחים אבנר קופל ואנשיו לגייס ספונסרים ולהעמיד ליגה ראויה למדי, גם אם יש בה יותר מדי קבוצות. הנקודה היא, בהקשר זה בדיוק, שגם הדרך לגיהנום רצופה כידוע כוונות טובות עד מצוינות.

דווקא משום שבמנהלת יושבים אנשים בעלי רקע עשיר בכדורסל, קשה עד מאוד, לי לפחות, להשתחרר מההרגשה שהפיינל פור הוא אירוע עליו הם החליטו הרבה יותר עבור עצמם, מאשר עבור הקבוצות ואוהדיהן, ובעצם עבור כל מי שאוהב את המשחק. כשיש פיינל פור, אפשר להזמין ולארח את כל המי ומי מהארץ ומהעולם, לקיים טקסים ומופעים מכאן ועד הודעה חדשה, ואין ספק שהכל יהיה נוצץ, מושקע ומתוקתק ברמה הגבוהה ביותר. העובדה שמדובר באנטי-כדורסל - לא מבחינת רמת המשחק שתופגן, מבחינת העקרונות עליהן אמורה להתבסס ליגה שמכבדת את עצמה - היא, ככל הנראה ולמרבה הצער, שולית מבחינת המנהלת.

אין בעולם הנאור ליגה שמוכרעת בשני ערבים של נוק-אאוט. פשוט אין. בשביל זה יש גביע. המהות של ליגה, כל ליגה, היא מאבק מתמשך בין הקבוצות לאורך עונה שלמה על המיקום בסיומה, שהפרס למנצחים בו הוא יתרון ביתיות בפלייאוף. כך זה ב-NBA, כך זה בספרד, ביוון, באיטליה, בקפריסין ובעצם בכל מקום שמכבד את עצמו ואת הענף. זו הסיבה היחידה, שבעטיה אמור כל משחק לאורך השנה להפוך לחשוב מאוד עד קריטי - הזכות לשחק את המשחק הקובע בסדרה באולם הביתי. זהו גם יתרון מקצועי, גם בונוס כלכלי - שניהם דברים שאין לזלזל בחשיבותם, ודאי לא במצב הנוכחי - וגם צ'ופר לאוהדים, שמוציאים את מיטב כספם ומיתרי קולם משחק אחר משחק ועונה אחר עונה.

והנה, באה המנהלת וממציאה את הגלגל מחדש. מבחינתה, בשביל אליפות מספיק זבנג וגמרנו, וכמובן לא באולם הביתי של אף אחת מהקבוצות, למעט אם קוראים לה מכבי תל אביב. נכון שהדבר מגדיל מאוד את סיכוייהן של הקבוצות הפחות פייבוריטיות להפתיע ולזכות בתואר (עיינו ערך הפועל חולון), אבל כבר אמרנו בפסקה הקודמת ונחזור שוב: בדיוק בשביל זה קיים גביע המדינה. מי שרוצה אליפות, יתכבד ויתאמץ ויעבור שלוש-ארבע סדרות בדרך.

דווקא השעטנז המוזר הזה עליו הוחלט השנה, של סדרות רבע גמר ואחריהן שוב פיינל פור (אם כי נתקשה לשכוח ולסלוח על קללת הסיבוב השלישי, שהיה מנת חלקנו בעונות האחרונות), מוכיח את גודל הפיספוס והעוול לענף. עם כל הכבוד לאווירה שתהיה השבוע בהיכל, אפשר רק לדמיין, ובצער רב, איך היו נראים ונשמעים מלחה, נוקיה, רוממה וגן נר במהלך סדרות של הטוב מחמישה משחקים, שלא לדבר על סדרת הגמר.

ערבי שלישי וחמישי יהיו איפה החג הגדול של המנהלת, יחד עם כל הסלבריטאים שיציפו בהמוניהם את מושבי הוי.איי.פי ואת אוהל האירוח המפואר. מבחינתם של קופל וחבריו, הם כבר עשו את שלהם. הם מסודרים. הבעיה היא, שההסתדרות הזו עלתה לנו בסדרות, וגרמה לנו להרגיש שבכלל סידרו אותנו. ד"ר אבשלום קור כבר היה עושה מזה פינה.

אה כן: מעבר לים, בינתיים, מחכים לנו עד סיום העונה משהו כמו 15 עד 22 משחקים בין קליבלנד לאורלנדו, הלייקרס לדנבר ושתי המנצחות. סתם שתדעו.

shaharhermelin@gmail.com