באמצע הרבע השלישי של גמר הפיינל פור התקשר נ', קולגה לשעבר מתחום השיפוט, על מנת לוודא שאני חוזה במשחק בכלל, ובביצועי שלישיית השופטים בפרט. אל יהיה הדבר קל בעיניכם כלל ועיקר. הפעם האחרונה שקיבלתי איזשהו אות חיים מהאיש היתה לפני שנה וחצי או שנתיים, וגם אז, כמו בחמישים ושמונה הפעמים שקדמו לה, זה היה מפני שאני התקשרתי ולא הוא. אם נ' מתקשר, מיוזמתו (!), אין מנוס מלהסיק שהמצב לא טוב, על גבול החמוּר.

ואכן כזה הוא היה. לא שהמשחק עצמו צריך להיכנס לרשימת הגדולים של כל הזמנים, של העשור האחרון או אפילו של העונה שזה עתה הסתיימה, רחוק מזה, אבל לא התכנסנו כאן כדי לעסוק בביצועי השחקנים או המאמנים, אלא כדי לדבר על השיפוט. למרבה הצער, באמת שלמרבה הצער, לא חסר מה לומר בנושא.

אחד הדברים הראשונים שמדקלמים המדריכים בקורס שופטים, הוא שכל שופט צריך לעשות את המקסימום על מנת שירגישו אותו כמה שפחות במהלך 40 הדקות, מבלי שהדבר יבוא על חשבון השליטה במשחק. במקרה הספציפי של גמר הפיינל פור - הרצון הלגיטימי של השופטים לאחוז ברסן מיד מהפתיחה היה ברור מאוד, אולם הדרך בה הם בחרו לעשות זאת לא היתה בדיוק מאלו שגורמת להם להיות בלתי מורגשים.

לפני כל משחק מתקיימת בחדר ההלבשה של השופטים שיחה מקדימה (pre-game), במהלכה עומד השופט הבכיר על הנקודות החשובות לקראת אותו משחק. לרוב, ידבר ראש הצוות על אנשים ספציפיים אליהם יש לשים לב (בעיקר שחקנים ומאמנים הידועים כפרובלמטיים מכל מיני סיבות), ידגיש שוב כמה עניינים הקשורים לשיפוט עצמו (תנועה במגרש, קשר עין בין השופטים ועם המזכירות, התנהגות הספסלים ועוד) ובין השאר יעמוד גם על אופן ההתייחסות הכללי של השופטים למשחק – מ"בואו וניתן לשחקנים לשחק ולמשחק לשטוף", ועד ל"הדרך היחידה בה נחזיק את המשחק קצר ולא נאפשר אפילו סיכוי קטנטן להתלקחות, היא אם נשרוק כל נגיעה מהשנייה הראשונה ועד האחרונה".

מאחר שבמקרה שלפנינו מדובר בשלושה שופטים בכירים ומנוסים - יערי רייניש, סמי בכר וספי שמש - שברזומה שלהם עשרות ואולי מאות משחקים במעמדים דומים, וכן טורנירים בינלאומיים רבים ואפילו גמר יורוליג אחד רק לפני שבועות בודדים (בכר), אני מרשה לעצמי לנחש שהשיחה המקדימה הזו אכן היתה כשמה - שיחה, התייעצות בה כולם תורמים את חלקם במידה שווה פחות או יותר, ולא מונולוג של מי מהם. מה שמאוד מעניין אותי לדעת, אם כבר במהלך אותה שיחה החליטו השלושה על האופן בו ישרקו לעבירות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במגרש בסופו של דבר.

מעניין אותי, משום שיכולות להיות שתי סיבות עיקריות למספר הגבוה מאוד של העבירות שנשרקו במהלך המשחק, ושהפכו אותו לאורך חלקים רבים ממשחק לשמו לתחרות זריקות מקו העונשין: האחת, שכך אכן החליטו השופטים מראש (ראו שתי פסקאות למעלה). השנייה, שגם אם לא סוכם על כך מפורשות בחדר ההלבשה, נשרקו העבירות שנשרקו בדקות הראשונות, וברוח הצורך להפגין שיפוט אחיד ("אם בצד ההוא שרקנו על זה פאול, איך לא נשרוק עכשיו בצד הזה?") - כבר המשיכו השלושה באותו קו.

למרות שהרצון לשלוט במשחק הוא לגיטימי לחלוטין, וכמוהו גם ההחלטה העקרונית לא לתת לשום מגע גופני לעבור ללא תגובה, ולו מחמת החשש שהוא-הוא יהיה הגפרור שיצית את השריפה הגדולה - ראיתם איך נראו הפנים של אנשי מכבי תל אביב, בלי יוצא מן הכלל, עד חמש דקות לסיום? - התוצאה היתה מצערת מאוד: 61 עבירות, 74 זריקות עונשין, יותר עצירות מאשר משחק פוטבול אמריקאי ממוצע, ובעיקר אירוע שקשה מאוד ליהנות ממנו, בדיוק ההפך ממה שאמור להיות.

תאמרו אולי: יופי, לך קל מאוד לדבר כצופה מהצד, אבל מה היית עושה לו אתה במקומם? האם אתה והפה הגדול שלך הייתם לוקחים את הצ'אנס ושורקים אחרת, כלומר שורקים הרבה פחות, לו האחריות היתה בידיכם? אז אולי כן ואולי לא. מעולם לא הייתי חזק מדי במשחקי "מה היה קורה אם...". בשורה התחתונה, לא אני הייתי שם אלא הם, והדרך בה בחרו לשפוט, או הסיטואציה אליה נקלעו ועימה המשיכו, פגמה בעסק מיסודו. איך היטיב לסכם נ': חבל, פשוט חבל.

ובינתיים ב-NBA

נכון לרגע כתיבת שורות אלו המצב בשתי סדרות הגמר האזוריות הוא 1-1. ארבעה משחקים, שניים שהסתיימו בנקודה הפרש, שניים שהסתיימו בשתיים הפרש, ושני יתרונות ביתיות שהלכו לעזאזל עד להודעה חדשה. אין ספק, צודק אבנר קופל: סדרות זה פויה, רק פיינל פור, חברים, רק פיינל פור.

shaharhermelin@gmail.com