טוב, זה לקח עונה שלמה פלוס אחד עשר משחקי פלייאוף, אבל בסופו, או ליתר דיוק באמצעו של דבר - הגעתי למסקנה בלתי נמנעת, ויש שיאמרו אף לא בדיוק קונבנציונאלית: אני לא סובל את לברון ג'יימס. לא סובל אותו וזהו.

שלא תהיינה אי הבנות, אין מדובר ברגשות שליליים שמעוררת אישיותו של האיש. ממש לא. זה לא התיעוב שמעורר בי כרמלו "דוריס" אנתוני, גם לא הפיוזים שנשרפים למראה פושטק כמו רון ארטסט, ואפילו לא האגו-מניאקיות המטרידה עד מגוחכת של מישהו כמו סטפון מארברי. את לברון, כך איבחנתי בעצם ימים אלה ממש, אני לא מסוגל לסבול כי הוא טוב מדי. פשוט כך.

זה מוזר, אני יודע. בסך הכל מדובר בשחקן הדומיננטי ביותר ביקום, שלעניות דעתי הלא קובעת אף יעלה ביכולותיו, ובעוד זמן לא רב מדי, על מייקל ג'ורדן. משפט שרק מעטים האמינו שיוכל להפוך לעובדה ביום מן הימים. גם ברמה הפרסונלית הוא עושה רושם בסדר גמור, בסך הכל. לא שחצן או מתנשא מדי (מי אמר קובי בראיינט?), נותן את כולו בכל משחק, לוקח חלק בפרויקטים למען הקהילה, באמת מגה-סטאר מהמעלה הראשונה.

ועדיין, על המגרש הוא בלתי נסבל בעליל. לא בגלל שהוא לא משתדל, כי הוא בהחלט כן, לא משום שהוא אגואיסט מדי, בכלל לא. הוא מרבה לחלק אסיסטים וחוץ מזה - אם אתה באמת רוצה לזכות באליפות ה-NBA כמה אפשר למסור לאנדרסון ורז'או ולדלונטה ווסט, שלא לדבר על פבלוביץ'? אני לא מסוגל לסבול את העובדה שהוא עד כדי כך טוב, שהוא עד כדי כך בלתי ניתן לעצירה.

עזבו את הגגות הבודדים שהוא חטף מדווייט הווארד בשלושת המשחקים מול אורלנדו. באופן עקרוני, האיש עושה סל מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, ואם רק יחליט ללכת לטבעת 120 פעמים בכל משחק, הרי ש-120 פעמים זה ייגמר או בסל, או בעבירה, או בשניהם גם יחד. הוא יותר חזק מכל מי ששומר עליו, יותר אתלטי, יותר מהיר, יותר הכל. ולא משנה כמה היי-לייטס הוא מספק בכל משחק, זה עדיין מעצבן שהיחיד ביקום שיכול לעצור אותו, ללא שימוש בנשק חם, הוא לברון עצמו.

בשלהי שנות ה-70' וראשית שנות ה-80', כאשר ניסה לקרוא תיגר על ביורן בורג, השליט הבלתי מעורער של הטניס העולמי אז, אמר ג'ון מקנרו האגדי: "לשחק מול בורג בשיאו זה בדיוק כמו לשחק מול קיר - איך שלא תכה בכדור, הוא יחזור אליך. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות, הוא להתפלל שהוא יחטיא". עם לברון זה אותו סיפור ממש, וברמה האישית זה ממש מעצבן.

אם תבדקו את עצמכם, תגלו שלא משנה באיזה תחום - כולנו מעדיפים את הכוכבים שלנו כמה שיותר אנושיים. שגיבים ורבי כוח מבחינה מקצועית? בוודאי. מורמים מעם? אין ספק. מגיעים למקומות, להישגים ולתהילה שלנו קשה אפילו לדמיין? ברור. ועדיין, אנושיים. לפחות קצת. טיפה. לברון עדיין לא שם. חוץ משאגות ניצחון והנפת אגרופים אחרי עוד מהלך של שלוש נקודות, לא ראינו ממנו כלום שמרמז שלא מדובר על היורש של שוורצנגר מ"שליחות קטלנית 718". מין רובוט שנשלח מהעתיד לטפל בילידים ולהראות להם מאיפה משתין הדאנק.

כל מי שזכה לראות את ג'ורדן בפעולה, יזכור לנצח את 63 הנקודות מול הסלטיקס בגארדן, את סל הניצחון במשחק החמישי והמכריע בקליבלנד, את הריחוף הבלתי אפשרי והסל תוך כדי החלפת ידיים מימין לשמאל מול הלייקרס בסדרת הגמר של 91', את התצוגה המדהימה ההיא מול הג'אז תוך שהוא סובל מחום גבוה ומקיא את נשמתו במהלך המשחק, את קליעת האליפות האחרונה מעל בראיון ראסל ועוד אין ספור תצוגות ומהלכים מופלאים. ברם אולם, הוא גם יזכור את ג'ורדן מחבק את גביע האליפות הראשון שלו בחדר ההלבשה בלוס אנג'לס, ובוכה כמו ילד קטן אחרי שסוף סוף הגיע לארץ המובטחת. אלוהים-אלוהים, אבל גם קצת בנאדם.

בעצם, רק קצת. כשאני חושב על זה גם את ג'ורדן לא ממש סבלתי בזמנו מאותה סיבה ממש, וגם קובי בראיינט אי שם באותה שכונה. אין ברירה, נישאר עם האנדרייטד הגדול מכולם, השחקן החביב, החייכן, האנושי והמלבב ביותר בפלייאוף הנוכחי: היידה, הידו טורקוגלו שלנו, היידה-היידה-היידה!

shaharhermelin@gmail.com