חלילה לי מלסכם יתר על המידה את הקריירה הראויה של מאיר טפירו, שכן יש לקוות כי האיש ימשיך להפציע במגרשי הליגה הבכירה עוד כמה וכמה שנים, אבל אין זה אומר שפרישתו מהנבחרת תעבור כאן ללא התייחסות. לא כל יום, גם לא בכל שבוע ואפילו לא בכל שנה מוצאת הנבחרת את עצמה ללא נכס שכזה, והפעם לצמיתות.

בסוף השבוע מצאתי את עצמי מנסה למקם את טפירו בין כל השחקנים שזכיתי לראות לובשים את מדי הכחול-לבן, ולהשוותו לאחרים בכל מיני מישורים, על מנת להגיע למסקנה מה עשה אותו לכל כך מיוחד. ניסיתי וניסיתי, והאמת שזה לא כל כך פשוט כמו שזה אולי נראה ונשמע לפני שניגשים לביצוע המשימה.

וכי מדוע? כי עם כל הכבוד, ויש, לכישוריו הרבים והמגוונים של טפירו בכל אספקט של המשחק - הרי שבכל קטגוריה סטטיסטית שתבחרו תמצאו כי לאורך השנים הופיעו בנבחרת לפחות שני שחקנים אחרים, ואם מרחיבים את היריעה אל מעבר למחלקת הגארדים - גם יותר, שמשתווים אליו או עולים עליו ביכולותיהם באותה קטגוריה ממש.

למשל - אם סימן ההיכר המפורסם ביותר של מאיר הוא עצם היותו בעל הנס, הווינר הגדול שתמיד יספק את הסחורה ברגע בו היא נדרשת יותר מכל, הרי שלמיקי ברקוביץ', עודד קטש ועדי גורדון יש הרבה מאוד מה לומר בנושא. ניהול משחק ויכולת מסירה? טפירו פשוט נהדר, אבל גורדון ואביגדור מוסקוביץ' לכל הפחות משתווים לו, בעוד בארי לייבוביץ', איתמר מרזל ולעניות דעתי הלא קובעת גם דורון שפר ואחרים - היו טובים ממנו.

הלאה. קליעה מכל הטווחים? ברור שהיו גאנרים עדיפים עליו בקרב אנשי הקו האחורי (ברקוביץ', קטש, ברודי, אור גורן, חנן קרן, דריק שארפ, אמיר כץ, דורון ג'מצ'י, חיים זלוטיקמן) ולא רק (עופר אשד, בוזי ינאי, סטיב קפלן ועוד ועוד). גארדים שעושים הגנה? רק תבחרו בין גודס, ארואסטי, ישראל אלימלך, שפר ושארפ. ריבאונד? שפר, גודס, וכנראה גם קטש וגורדון. סחיטת עבירות ויכולת לדייק מהעונשין במאני טיים? שוב: מיקי, קטש וגורדון. מנהיגות? הפתעה: מיקי, ברודי, בארי, מרזל, גורדון, גודס וארואסטי כבר שם, ואפשר להמשיך ולהמשיך עד שיימאס.

ובכל זאת, הוא ייזכר לעד כאחד הגדולים. לכשיחליט מי שיחליט, אם יחליט, על טקס הדלקת משואות נבחרת הכדורסל, אמהר ואתמוך במאיר-שלנו, ואם לשאול את הפורמט המוקרא מדי ערב יום עצמאות במרומי הר הרצל, הנה נימוקיו הבולטים של חבר השופטים:

בזכות כישוריו המקצועיים, לרבות טריפל-דאבליותו, במחשבה נוספת - אולי הסעיף היחיד בו באמת עלה על כל גארד ישראלי אחר לפניו.

בזכות השילוב בין יכולותיו אלו לבין העובדה, כי במשך משהו כמו עשור וחצי התייצב בכל פעם שנקרא אל הדגל, גם על חשבון גופו המשווע לקצת מנוחה.

בזכות זה שבכל פעם שעלה לפרקט, ולא משנה לכמה דקות, לא ירד ממנו לפני שהשאיר עליו 120 אחוז מעצמו, גם אם לפעמים נדמה היה שהוא באמצע התקף קשה של שחפת.

בזכות היותו אמיתי וישיר (וכמעט תמיד אף חביב ביותר ולא יוצא מפרופורציות) בהופעותיו הפומביות, לאחר ניצחונות גדולים ובתום הפסדים קשים ומביכים כאחד.

בזכות זה שגם אם היו טובים ממנו בקטגוריה זו או אחרת, כמכלול - פשוט לא היו והיום ודאי שאין הרבה כאלה. לגזור לשמור.

תודה על הכל, וכמובן - לתפארת מדינת ונבחרת ישראל.

בדרך להתנצלות פומבית?

וחזרה לעניינים שהבוערים קצת יותר מעברו האחר של האוקיינוס האטלנטי. לפחות על פי מה שראיתי ממנו ב-18 משחקי הפלייאוף שקיימה קבוצתו עד הנה, החבר פאו גאסול נמצא בדרך הבטוחה לקבל התנצלות פומבית מהרבה אנשים, כולל כאן, בכדורסלע-האתר.

גסולינה מה גאסולינה, בחודש וחצי האחרון הבנאדם חיה רעה. זה לא רק המספרים היבשים (18.2 נקודות, 11.2 ריבאונדים ו-2.6 אסיסטים), אלא הדרך בה הוא מתמודד פיזית עם כל מי שמתייצב מולו, העובדה שהוא מבקש, ולפעמים אף דורש את הכדור ברגעי קלאץ', ובעיקר העובדה שהוא מסרב להסתפר ולהתגלח, משל היה שמשון הגיבור מינימום.

אם כל זה יסתיים גם באליפות, נדמה לי שאנשים מסוימים, כולל כאלה שביקשו להישאר בעילום שם ולכן נכנה אותם רק "הנשיא" ו"יו"ר הדירקטוריון" ייאלצו לאכול כמה וכמה ואף כמה כובעים. או שלא.

shaharhermelin@gmail.com