המאסטר-פיס התורן של החבר בורוכוב-סוקולוב-בראיינטוב על עוללותיו בצבא ההגנה לישראל, הביא אותי לשתי תובנות מיידיות. האחת - צבא שהסכים לקבל לשורותיו גם אותי וגם את בורוכוב, איך נאמר, עתידו נמצא הרחק מאחוריו. השנייה, כפעולת תגמול מיידית לסיפוריו של הגולנצ'יקוב, יש למהר ולשתף את הציבור בסיפור גבורה משלי.

אם כן, בימים בהם ב-NBA, באיטליה ובספרד מתנהלים קרבות עזים על התואר, מן הראוי להעלות על נס טורניר חשוב, מרכזי ונשגב לא פחות, בו זכיתי לקחת חלק פעיל: אליפות חיל האוויר. אם אינני טועה, כבר הזכרתי פעם את הסוגיה המסעירה הזו, אבל ודאי שלא בהרחבה כיאה וכראוי לה, ולכן הגיע הזמן לתקן את המעוות.

זה קרה לפני לא מעט שנים, אי שם בראשית שנות ה-80'. אגב, כשחושבים על זה לעומק, זה בהחלט מסביר את אחת השאלות האהובות על נסיכה א': "אבא, נכון שהיית ילד כל כך מזמן, שחיית המחמד שלך היתה טירנוזאורוס רקס?". (דבר יו"ר הדירקטוריון: לא נוכל להכחיש זאת). הילדה מצטיינת בהיסטוריה ובזואולוגיה, כן?

בקיצור, באותם ימים שירתתי כחייל מן המניין באחד מבסיסי חיל האוויר אי שם בצפון הארץ, כאשר הגיעה ההודעה על אליפות החיל שתיפתח בתוך כמה שבועות.

שמחה ועליצות גדולה אחזה בנו למשמע הבשורות, לא רק כי ששים אלי קרבות, תחרויות ותארים היינו, ובהחלט היינו, אלא גם כי משמעות הדבר היתה הקדשת חלק ניכר מזמננו הצבאי לאימוני כדורסל, במקום למטלות השוטפות והמשעממות. שכן זאת יש להבין, התואר הנכסף שהמתין למנצחים בסיום הטורניר, הביא עימו כבוד רב לבסיס ותרומה עצומה לגאוות היחידה, מה ששיכנע גם את הספקן ביותר שבין המפקדים לשחרר את אנשיו למסע בעקבות הגביע הקדוש.

וכך, כמעט מדי יום ביומו, פשטנו מעלינו למשך שעתיים-שלוש את המדים, ובילינו ארוכות באולם הכדורסל (נו מה, חיל אוויר או לא חיל אוויר? מה רציתם? מגרש עפר וסל מיותם כמו אצל בורוכוב?) בהכנות אינטנסיביות לטורניר. האמת היא, שהיתה לנו קבוצה לא רעה בכלל. על הקווים ניצב קצין האימון הגופני של הבסיס, הלא הוא צבי (ציקי) ענבר האגדי, מגדולי קלעי ישראל בכל הזמנים (מקום 19, אם אתם ממש מתעקשים), ומי שכיכב בשנות ה-60' וה-70' בהפועל קרית חיים והפועל חיפה.

הכוכב בה"א הידיעה היה מוטי אמישה, האח הגדול של ליאור וקורן ובאותם ימים שחקן מצוין בזכות עצמו בהפועל חיפה. לצדו, כיכבו א', טייס בכיר ורכז בעל ראיית משחק מהטובות שפגשתי, כמה שחקני ליגה שנייה ועוד אי אלה חוטבי עצים ושואבי מים. אני? אני הייתי שחקן משלים. כלומר, השלמתי עם העובדה שרוב הזמן אבלה על הספסל. בהחלט לא הייתי מהגרועים בקבוצה, אבל גם לא ברמה כזו שתצדיק מקום בחמישייה, וטוב שכך.

ימים ספורים לפני תחילת הטורניר, חזרו אנשי יחידת המודיעין של הבסיס ממסע הסקאוטינג החשאי אליו שלחנו אותם, ובפיהם בשורות מעודדות למדי: לא התגלו ברחבי הארץ קבוצות שאמורות לאיים על סיכויינו, למעט אחת - זו של מטה חיל האוויר, שבאופן קבוע נהגה להחתים לשירותיה שחקנים מהקבוצות הבכירות בגוש דן, שעקב עומס אימונים ומשחקי ליגה "נאלצו" לשרת הכי קרוב שאפשר ליד אליהו, לאוסישקין, לאולם הפחים או לכפר המכבייה (אולמה של מכבי רמת גן בימי טרום-זיסמן). באותה שנה, היו כוכביה הגדולים של נבחרת המטה עמי נאווי ורון שטרייכמן איש מכבי ת"א - אולי לא מיקי ומוטי, אבל בהחלט שחקנים ברמה שהפכה את נבחרתם לפייבוריטית לפחות כמונו.

המשחקים עצמם נערכו באולם בבארות יצחק. את המשוכות הראשונות עברנו בלי יותר מדי בעיות, עד כדי כך שאפילו אני שותפתי לאורך לא מעט דקות. לעניות דעתי הלא קובעת, הייתי אפילו לא רע. הממוצעים שלי נעו באזור ה-6.5 נקודות, 2.5 ריבאונדים, 2 אסיסטים ו-5.8 סנדוויצ'ים בדרך הארוכה הביתה. גם משחקי הנוק-אאוט עברו בשלום, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו, כצפוי, בגמר הטורניר מול נבחרת המטה.

באותו ערב בלתי נשכח, היה האולם הקטן צר מלהכיל את כל הצופים שביקשו לחזות במעמד ההיסטורי. מפקדי החיל, מפקדי הבסיסים ואוהדים שרופים מהשורה הצטופפו זה לצד זה תוך חילופי טראש טוק והקנטות הדדיות. גם התקשורת הצבאית (בעיקר) והאזרחית (יחידי סגולה) התייצבה, כך שהאווירה היתה אידיאלית.

המשחק עצמו היה צמוד לכל אורכו, כאשר אף קבוצה לא מוליכה ביותר משש או שבע הפרש. בהגנה, עשו כוחותינו עבודה לא רעה בכלל על שטרייכמן ונאווי, אבל בהתקפה סבלנו מיום בינוני ומטה, במיוחד אמישה, שעד אז עמד על משהו כמו 20 נקודות למשחק. לולא התעלות של א', שתי שלשות קריטיות של אמישה שדווקא כן נכנסו ברגע הקלאץ', ושלשה נוספת של ציקי ענבר - שנטש לכמה דקות את עמדת המאמן ועלה לסייע למולדת - היה מצבנו עגום. ברם אולם, עמוד עמדנו במשימה ובסיומו של ערב חגגנו אליפות. לא מקום שלישי, לא סגנות, א-ל-י-פ-ו-ת!

הפרס שחיכה לנו היה ארוחה חגיגית במיוחד עם מפקד הבסיס. נחמד, טעים, אבל זהו. שחקני המטה, המפסידים כזכור לכם, פונקו על ידי מפקדיהם בלא פחות משלושה ימי חופשה, שאין לי ספק שלא הצליחו להשכיח מהם את הכישלון הצורב, או שאולי דווקא כן. למי אכפת. את העובדות אין להכחיש ואין לשנות: באליפות חיל האוויר זכתה רק קבוצה אחת, וזו לא היתה זו של נאווי ושטרייכמן.

אי לכך ובהתאם לזאת, יעלו ויבואו קובי בראיינט, דווייט הווארד, חואן קרלוס נבארו, ז'לימיר אוברדוביץ' או מי שזה לא יהיה, ויציגו לראווה את מגוון הישגיהם ותואריהם לאורך השנים. נתייצב מולם קוממיות, ובלי למצמץ נטיח בהם: הלו, NBA מה NBA, יורוליג מה יורוליג, ספרד מה ספרד - כשתהיו אלופי חיל האוויר, דה צ'מפיונז אוף דה איזראלי אייר פורס, אז ורק אז נדבר איתכם. עד אז, לכו חפשו.

shaharhermelin@gmail.com