בתחילת השבוע מצאתי את עצמי עוסק שוב בתופעה התמוהה, בעיניי לפחות, הנקראת פותרי "ונשאלת השאלה". כבר לפני שנתיים וחצי, כשלמדור החביב קראו עדיין "בעל המאה", העליתי שורה של תהיות והשגות בנוגע לבריאותם הפיזית והנפשית של הפותרים הקבועים, המצליחים לזהות כל דבר שזז, מקטן ועד גדול. הנה זה, ממש כאן. ביומיים האחרונים, העמדתי דווקא את עצמי במוקד הדיון באותה סוגיה ממש, שניהלתי ביני לבין עצמי.

מדובר כאן, מבחינתי, בתופעה מעניינת. אני צורך כדורסל בכמויות בלתי מוגבלות כבר קרוב ל-40 שנה, והיו שנים בהם הייתי מזהה בין 80 ל-90 אחוז מבין כל אלה שאפילו הזכירו אנשי כדורסל, אבל כיום, ככל שאני מתעמק יותר בנבכי "ונשאלת השאלה", אין מנוס מהמסקנה כי חלק גדול מהענף הכל כך אהוב חולף לידי מבלי להשאיר חותם. לפחות לא כזה שיצריך תיוק מיוחד במגירות הזיכרון.

הלא את צ'ארלס שאקלפורד, אם להיתפס לדוגמה העכשווית ביותר, אני מכיר כבר 20 שנה לפחות. גם מימיו ב-NBA וכמובן מתקופת קאזרטה, פאוק, אריס ואולקר. במשך שנים ראיתי אותו שואב ריבאונדים כאילו אין מחר, קולע לא מעט ואף ממרפק אין ספור יריבים חסרי מזל. ובכל זאת, ממש, אבל ממש לא זיהיתי אותו בתמונה. אפילו לא הייתי קרוב.

ושאקלפורד אינו היחיד. על הנייר, הכרתי הכר היטב גם את ג'יימס פורסט, במיוחד אחרי ימיו בהפועל אילת, גם את מאטין קליבס ואת שותפו לאותה חידה, וויליאם אייברי, גם את שיי סילס, בריאן אוליבר, רג'י באסט וכמובן את ספנסר דאנקלי ורבים אחרים. הכרתי, ידעתי, ובכל זאת, כשהציב אותם יו"ר הדירקטוריון מול עינינו - נאדא. כלום ואף שום דבר. לא מזהה ולא נעליים. שלא לדבר על כל מיני קית' ג'נינגס, מארלון מאקסי, אלכסנדר ראדויביץ', טאריק קירקסיי וכאלה, שהם בכלל מחוץ לתחום.

אבל עזבו את ערוץ ההיסטוריה הזה. הנה, גם בימים אלה ממש וגם במחוזותינו הקרובים, בליגת קזינו, חוזרת אותה תופעה. הרבה מאוד שחקנים מזוהים על ידי תוך שבריר שנייה והרף עין, ואין שום סיכוי שאם אתקל בתמונתם אטעה בשמותיהם של טריי סימונס, בראיין רנדל, עומר סניד וטרוויס ווטסון. ברם אולם ובה בעת, אם אתם חושבים שתמיד אבדיל בין בי.ג'יי מקי, רון לואיס ואארון ניקסון, או שאנקוב במדויק בשמותיהם של לארי אובאנון, דריילון ברנס, גרג גרייס ולואיס טראסקוט - טעות גדולה בידכם. אין שום סיכוי.

וב-NBA מה? אותו סיפור ממש. לא מעטים יזוהו מיידית, מהמגה סטארים הגדולים ביותר ועד כל מיני טרוור אריזה וקייל קורבר. אבל רבים יותר, רבים-רבים-רבים יותר - אני פשוט לא מזהה על פי מראה פניהם. בין האחרונים, אגב, גם שחקנים מוכרים עד מאוד, ולא רק מספרי תשע עד 12 בקבוצותיהם. כלומר, הראו לי מישהו לובש את הגופייה מספר 2 של אטלנטה, ואומר לכם מיד כי בג'ו ג'ונסון מדובר, אבל ככה סתם על אזרחי? כל הסיכויים שאטעה, או שסתם לא אדע. כנ"ל לגבי ג'וש הווארד, נייט רובינסון, או.ג'יי מאיו ומלא אחרים.

ונשאלת השאלה, תרתי משמע: הכיצד? ומה זה בעצם אומר עליי? האם אכן התנתקתי, הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין בחלומותיי הגרועים ביותר, מהענף האהוב עליי מכל? האם קהו חושיי לחלוטין, עד שהפכתי לעצם בלתי מזהה בעליל? האם, כפי שוודאי היה תורם כאן היו"ר את חלקו, יורדת עליי העלטה?

הפכתי והפכתי בסוגייה, והגעתי למסקנה ברורה וחד משמעית: לא, לא ולא. ההסבר הוא הרבה יותר פשוט: בניגוד לעבר, זה כבר לא חשוב או משנה לי. בדיוק כמו בעבר, אני עדיין נהנה מכדורסל טוב, או מתבאס ממשחק על הפנים. בדיוק כמו בעבר, מסוגלים שופטי כדורסל בארץ ובחו"ל, בלי מאמץ רב מצדם, להוציא אותי מדעתי, ובדיוק כמו בעבר - אני עוקב ומנסה לשים לב (או לחילופין בוחר להתעלם), למה שמוציאים מפיהם שדרנים ופרשנים.

איפה בכל זאת ההבדל לעומת שנים עברו? בחשיבותם של הפרטים. כיום, לא משנה לי, כך מסתבר, אם על המגרש, לצד אלה שתמיד אזהה, מתרוצצים איקס, וואי או זד. המשחק טוב? סבבה. המשחק רע? לא סבבה. אבל מי בתכל'ס לובש את מדי הקבוצות, זה כבר כנראה פחות חשוב. את העניין הזה, ברוך השם, אני עדיין מסוגל לזהות.

shaharhermelin@gmail.com