פסטיבל עמרי כספי בעיצומו, ונכון לרגע זה אי אפשר לפתוח עיתון, טלוויזיה, רדיו או אינטרנט בלי לקבל דיווח מקיף ומלומד, כולל פרשנויות, של כל צעד ושעל שהוא עושה לקראת הגשמתו במהרה בימינו של חלום ה-NBA שלו ושל כולם. מההמראה בנתב"ג, דרך הלימוזינה בשדה התעופה בסן פרנסיסקו, המפגש הראשון עם האוהדים המקומיים ועד הגופייה מספר 18. אכן, שהחיינו והגיענו למספר ח"י. אמן.

ברם אולם, בלב כל הפסטיבל הזה ולצד הניתוחים המקצועיים על עתידו של כספי ועל סיכויי השתלבותו בקינגס, מקפידים כלי תקשורת רבים לשלב את עובדת היותה של סקרמנטו, לדבריהם, עיר סתמית ומשעממת, נטולת כל אטרקציה תיירותית, שהדבר הכי טוב בה הוא הכבישים המוליכים למקומות אחרים. כך הם אומרים וכך הם טוענים. כמעט כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל.

ואני אומר: חכו רגע עם הסטיגמות ועם ההשמצות. המתינו קמעה עם הטחת הרפש בעיר פעמוני הפרות. האם טרחתם לבדוק מי מאכלס את המשרד הפינתי בקומת ההנהלה של בניין העירייה? האם הקדשתם שנייה וחצי מזמנכם, כדי לברר מיהו המנהל את ההצגה ויושב מאחורי ההגה הסקרמנטואי? האם בכלל שמתם לב שמדובר בקווין ג'ונסון?

קווין ג'ונסון! KJ! האגדה והאיש!!

KJ - שנבחר בדראפט של 87' על ידי קליבלנד, אבל כל העולם מכיר אותו בזכות 12 עונות טובות עד נהדרות בפיניקס סאנס.

ההוא שבמהלך קריירת ה-NBA המפוארת שלו קלע 13,127 נקודות ומסר 6,711 אסיסטים.

וגם הוריד 2,404 ריבאונדים.

ההוא שהיה שלוש פעמים אול סטאר, וגם זכה עם נבחרת ארה"ב באליפות העולם 94' בקנדה.

אחד משלושת השחקנים היחידים בתולדות ה-NBA (יחד עם מג'יק ואייזיה תומאס) שסיים עונה שלמה עם ממוצע של לפחות 20 נקודות ו-12 אסיסטים.

אחד משלושת השחקנים היחידים בתולדות ה-NBA (יחד עם אוסקר רוברטסון ואייזיה תומאס) שסיים שלוש עונות רצופות עם ממוצע של לפחות 20 נק' ו-10 אסיסטים.

האיש שלפני 15 שנה ביצע את הדאנק הזה על הראש של האקים אולג'וואן.

אחד השחקנים האהובים ביותר בתולדות המשחק, וגם ראש העיר השחור הראשון של סקרמנטו (בה נולד). אצלו יכול להיות עד כדי כך נורא? לא נראה לי.

איפה תמצאו ברחבי הליגה עוד ראש עיר שיכול לזמן אתכם ללשכתו, ובמקום לתת לכם את מפתחות העיר ייתן לכם בראש על הסוויצ'ים הלא טובים שביצעתם אמש, או על איך שאתם לא מעבירים מספיק מהר את הכדור לוויק-סייד? איפה תמצאו עוד ראש עיר שתחשבו פעם, פעמיים ועשר לפני שתעזו לשחק נגדו "חיובים"? היי, האיש אפילו הושעה פעם אחרי שהחטיף מכות למישהו מהניו יורק ניקס! מלך ואף צדיק אמיתי הינו.

אז נא להפסיק ללכלך על בירת קליפורניה. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. מתי ביקרתם לאחרונה במינסוטה?

כיף בעירבון מוגבל

לאחרונה הרחבתי את מעגל ערוצי הספורט שלי גם לחמש-פלוס-גולד. הציעו לי דיל משתלם לתקופה מוגבלת, אז לקחתי. אם כבר, אז כבר (ונא לחסוך ממני את הטפות המוסר בעניין הפיי-פר-וויו. אני מאלה שחושבים שבמציאות של ימינו בהחלט יש לו מקום וזהו). אי לכך ובהתאם לזאת, השתדלתי גם לעקוב קצת אחרי מה שמשודר שם.

לרוב, מדובר בכל מיני משחקים מהענף-שאין-לנקוב-בשמו, אבל לא רק. סלטיקס נגד הלייקרס משנות ה-80', ג'ורדן נגד שאר העולם, ווימבלדון של בורג, מקנרו וקונורס ואחרים. לא נכחיש כי מדובר לפרקים בהנאה צרופה של ממש. הנה למשל, בסוף השבוע תפסתי את ישראל מול ספרד מאליפות אירופה 79' בטורינו. כמה נחמד להיזכר.

אלא שאליה וקוץ בה. תוך כדי צפייה בגיבורי נערותי רבי התהילה ושגיבי ההוד - מבוזי, בארי, מיקי, סילבר וקפלן ועד בראבנדר, רויאן, סן אפיפאניו וקורבלאן - קשה היה להשתחרר מהמחשבה עד כמה השתנה הכדורסל בשלושים השנה האחרונות. אמנם, חוכמת משחק בטונות היתה שם על הפרקט, וגם קלעים נפלאים לרוב, אבל פתאום גם אפשר לשים לב כמה איטי הוא המשחק של אז לעומת היום, כמה פחות אתלטי וכמה מוגבל יחסית (ברגע נתון מסוים ספרתי על המגרש לפחות חמישה שחקנים שלא מסוגלים לכדרר ביד החלשה גם אם חייהם יהיהו תלויים בכך).

בקיצור, נעים וכיף להיזכר, אבל לפעמים אולי מוטב לנוסטלגיה להישאר אי שם במגירות הזיכרון, בלי לחשוף את עצמה במלוא מערומיה, או לפחות בחלקם. כאלה הם חלומות - הם הרבה יותר מוצלחים בחלום.

shaharhermelin@gmail.com