שלום,

רציתי לשמוע את דעתך על המקרה של ריקי רוביו, אין ספק שהילד מוכשר כשד טזמאני ויגיע רחוק אבל הגישה שלו והמסרים הסמויים שלא נראה לו לשחק במינסוטה כי קר שם או כל תירוץ אחר, מרגיזה אותי עד מאוד ומזכירה לי את הימים בקט-סל שהיינו עושים לפעמים "שביתה איטלקית" כש"הכוחות" שחילק המאמן לא נראו לנו (או שזה רק אני...).

במחשבה נוספת, אולי באמת מדובר במקרה של מעין מייקל ג'קסון (באופן סימלי אני שולח לך את המייל השבוע) של הכדורסל שהתבגר מהר מידי (מקצוען מגיל 14) ועושה ברוגז כשמשהו לא נראה לו ... כי הוא רגיל לקבל הכל.

לא זכורים לי מקרים רבים של שחקנים שלפני שהספיקו לשחק שניה כבר הספיקו לעשות פרצופים לקבוצות שבחרו אותן אבל מהמקרים שכן שזכורים לי (ג'ים ג'קסון וסטפון מארבורי ) הוכיחו כי מדובר בסימן אזהרה לא קטן לגבי האופי של המיועד.

דור

פרה-פרה, יו נואו: ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום (תבדל"א סבתי האחרת, שגם שמה מרים), אתה לא היחיד. גם אני קיימתי פעם שביתה איטלקית מפוארת במשחק ליגה בכפר סבא בגיל נערים, כי המאמן צעק עלי יותר מדי באותו יום ונעלבתי עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.

שיינית כל, ההשוואה למייקל ג'קסון מעניינת, לא נכחיש זאת. רק שנדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שג'קסון לא יצר לעצמו צלקות בגיל כל כך מהר. אתה חושב שכבר בגיל 18 הוא העמיד תנאים והתניות? אולי, אני לא זוכר, למען האמת. ובעניין האופי, אני לא מכיר את רוביו ברמה האישית ככה שקשה לי לחוות דעה לכאן או לכאן.

שלישית, אולי אני טועה, אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שגם קובי בראיינט התעקש לשחק אך ורק בלייקרס, למרות שנבחר בזמנו בידי שארלוט בדראפט של 1996. ובסופו של דבר הטרייד בוצע והוא עבר ללוס אנג'לס. קראתי איפשהו שרוביו ואנשיו רומזים, שלניו יורק ניקס, למשל, רוביו ישמח להגיע כבר בעונה הקרובה. נו, אז אולי הוא יהיה מין בראיינט קטן בסופו של דבר אז אולי גם רוביו הולך להיות מגה סטאר? מי יודע, לא נוכל לאשר זאת בשלב זה.

ואחרי כל הסייגים וההסתייגויות, מה שאני כן רוצה לומר הוא, שיש מצב שה-NBA צריכים לעשות סוף לדבר הזה. המקרה של רוביו הוא לא הראשון. החוקים באירופה אחרים, אין דראפט ואין חוקי דראפט, ושחקנים אירופיים שלא מסוגלים להתרגל לרעיון על כך הכרוך בו – אולי כדאי שלא יבלבלו את המוח לכולנו.

זו הליגה, אלה הכללים, יש לה חוקים ברורים מאוד. ב-NBA צריכים לחשוב איך הם מונעים מקרים דוגמת זה של רוביו. בסופו של דבר, כמו שבליגה רוצים לראות אותו משחק בארצות הברית, גם רוביו רוצה לשחק שם. אבל אין כאן מקום להתניות. או שאתה הולך אל מי שבחר בך ורוצה בך, כי אלה הכללים, או שאל תבוא בכלל.

לך תדע, אולי היתה לרוביו שיחה מקדימה עם פאו גאסול שסיפר לו על ימי הבאסה בממפיס, לפחות אחרי התקופה הראשונית כשהבין שהקבוצה שלו לא הולכת לשום מקום, ואחר כך הפליג והמשיך בסיפורי ההצלחה הנהדרת עם הלייקרס. אולי זה השפיע עליו. ויכול להיות שרוביו חושב שאם ישחק בריאל מדריד במשך שנתיים, או בקבוצה אירופית גדולה אחרת, ויראה לטימברוולבס את הגב ואת העורף בעקשנות, הם יבינו שאולי לא כדאי להם לבנות עליו ושעדיף להרוויח תמורתו איזו עסקה טובה.

אני בדרך כלל לא מיליטנטי, רחוק מזה, אלא אם מדובר בחברות כמו בזק ופלאפון, שמביאות לי את הסעיף לפעמים, כל אחת והסיפור שלה. וגם שם אני נרגע די מהר וחוזר להיות צרכן צייתן שלא עושה שום פעולה אמיתית כדי להפוך שולחנות. במקרה הזה אני חושב דווקא אחרת: יכול להיות שדייויד סטרן צריך להוביל מהלך לפיו שחקן כמו רוביו, אם אכן לא ירצה להופיע בקבוצה שבחרה בו, הליגה צריכה להיות סגורה בפניו למשך תקופה ממושכת. נגיד, מינימום חמש שנים. אגב, החוק הזה צריך להיות אחיד לכולם: גם לשחקנים אמריקאים שנבחרו בדראפט, כמובן.

איך אוכפים את זה בדיוק, ואיך מחילים את הרעיון החדש, ואיך מגדירים בדיוק מה זה סירוב – את זה אני משאיר למחלקה המשפטית של ה-NBA. סומך עליהם שיסתדרו.