רציתי, כמעט כרגיל, לפתוח בנושאים הקשורים לספורט בצורה זו או אחרת, אולם מאחר שיו"ר הדירקטוריון פתח את אחד האייטמונים האחרונים עם ענייני קולטורה, אמהר ואקפוץ גם על העגלה הזו. חברות וחברים, ליידי'ז אנד ג'נטלמן: מי שטרם זכה לצפות ב"המלט" של הקאמרי, שיילך מיד. בעצם, שלא יילך, שירוץ, והכי מהר שהוא יכול.

לא חסיד גדול של תיאטרון אני, ואם כבר יוצא לי ללכת אחת לירח כחול (כן-כן, אני יודע שזה נשמע הרבה יותר טוב כשאומרים Once in a blue moon, אולם ישראלים זקופי קומה ומלאי גאווה אנו, ונשמור ככל שנוכל על טוהר השפה העברית, קאפיש?) - זה בדרך כלל למופעי בידור מסוג הגשש החיוור או מוני ובראבא, ולא לטרגדיות שייקספיריות. ברם אולם, באו הוריי היקרים, ובמיטב כספם רכשו כרטיסים לי וליורש העצר, שכזכור בוגר מגמת תיאטרון הינו. אז שלא נלך?

ודאי שהלכנו, והיה מדהים בכל קנה מידה. גם הקונספט המאוד שונה ומיוחד של ההצגה (בלי ספוילרים. לכו ותראו לבד), גם העיבוד ובעיקר צוות השחקנים - איתי טיראן, גיל פרנק, שרה פון-שוורצה, יצחק חזקיה, נטע גרטי, אלון דהן, עזרא דגן, עודד ליאופולד וסליחה עם כל מי ששכחתי. מה אומר ומה אגיד, לו יפגינו אחינו גיבורי התהילה בנבחרת ישראל ולו 50 אחוז מיכולת המשחק ומהמחויבות הטוטאלית של אנשי הקאמרי - ייגמר מסעם ביורובאסקט הקרוב לא לפני רבע הגמר, עם סיכויים לא רעים בכלל לחצי.

ואחרי שסיכמנו שכולכם רצים ל"המלט", חזרה לספורט, או אולי לא בדיוק. הנה כמה מהתוצאות שהושגו ביומיים האחרונים בטורניר הכדורסל של המכביה: ארה"ב-מכסיקו 13:112, ארה"ב-צרפת 77:135, רוסיה-מכסיקו 32:92, ישראל-גרמניה 41:102. זו כמובן לא הפעם הראשונה, ולמרבה הצער גם לא האחרונה, שכך נראים לא מעט משחקים בטורניר הזה, מה שמעלה, לפחות אצלי, תהיות לגבי העניין הזה של "העיקר ההשתתפות".

כל יתרונותיה של המכביה כאירוע יהודי-חברתי-ולפעמים-אפילו-קצת-ספורטיבי גלויים וידועים, ואין לי שום טענה לאיש שרוצה לקחת בה חלק בכל דרך שהיא. אבל מה כאן "העיקר" בהתבזות הכדורסלנית הזו? מה הכיף הגדול בלחטוף 60, 70 או 100 הפרש בכל משחק? מה בדיוק יוצא לאוספים הבלתי מוסברים האלה של אנשים, נחמדים וטובי לב ככל שיהיו, מזה שהחליטו שהם יכולים לעלות לפרקט ולהופיע על תקן קבוצות כדורסל?

האם זו היתה הדרך היחידה שלהם לעלות על הטיסה לארץ? האם לא היה עדיף לעשות זאת כצופים? אין לי שמץ של מושג, אבל עובדה שהתמונה הזו חוזרת על עצמה מדי ארבע שנים, מבלי שנצליח להתחמק ממנה, ולכן כל שנותר לנו הוא לפנות לצער בעלי חיים, בקריאה נואשת לפרוש את חסותם על הנבחרות הללו, במכביה בכלל ("דרמה גדולה בטורניר הבייסבול: לאחר קרב צמוד הצליחה ארה"ב לגבור על ישראל 1:29. כתבתנו עדיין מנסה לברר האם מדובר בניצחון שהושג רק בתום הארכה") ובטורניר הכדורסל בפרט.

אבל יש כאן עוד דבר, שגם הוא כבר איננו בבחינת חידוש. קבלו ציטוט מתוך האתר הרשמי של המכביה לגבי המשחק ישראל-גרמניה: "המחצית השנייה כבר הייתה גארבג' טיים מוחלט, ולמרות 35 נקודות יתרון בסוף הרבע השלישי החליטו דורי אסף וערן אסנטי שלא הספיק להם, ועם לחץ על הגארדים הגרמנים שהניב חטיפות רבות, ברחו עד לניצחון 41:102 בסיום".

אם אכן כך היה, ואין סיבה שלא להאמין לדיווח הרשמי, אז שאפו גדול למצוייננו הבחורים. הרי מכיוון שמדובר בהכנה אידיאלית לאיזו משימה שלא תהיה, ומאחר שלהפרש במשחק הזה היתה חשיבות עליונה (ברור שהטורניר יוכרע על הפרשי סלים, ולא, נאמר, במשחק הגמר אליו יפתיעו ויגיעו ישראל וארה"ב, כפי שהיה ב-8,492 השנים האחרונות), וגם מאחר שמה אכפת לנו לדרוך עוד קצת על הגרמנים - או על המכסיקאים, במקרה של ארה"ב ורוסיה, ובטח לא חסרות עוד נבחרות כאלו - באמת כל הכבוד לכחולים-לבנים על שנתנו את הנשמה, התאבדו על כל כדור ולבסוף השיגו את הניצחון המיוחל, על חודן של 61 נקודות.

כבר אמרנו, ממש לא פעם ראשונה היא זו. תמיד ייזכר - לדיראון עולם, לעניות דעתי הלא קובעת המשחק (?) בין ישראל לונצואלה במסגרת המכביה של 1985. 33:229 לישראל היתה התוצאה הסופית, כאשר דורון ג'מצ'י קולע 83 נקודות, כמדומני, אבל בעיקר כאשר הנבחרת כולה לוחצת את היריבים האומללים עד צאת נשמתם, וחלק מחבריה אפילו יורדים מאוכזבים מכך שלא עמדו ב"משימה" להגיע ל-200 הפרש.

אני מניח שישנם כאלה שיאמרו: "ככה זה בספורט", "צריך לשחק כמו שצריך לשחק", "שחקן מקצוען נותן את כולו בכל משחק" ושאר קלישאות מהסוג הזה. סוֹרי, ממש לא קונה. ספורטאי אמיתי צריך וחייב להיות נאמן גם לרוח הספורט, עד כמה שזה יישמע פלצני, ובמקרים קיצוניים כמו אלה, להוריד את הרגל מהדוושה ולתת גם לצד השני להרגיש שהוא עשה משהו, ואולי אפילו ליהנות קצת. אם הם מתעקשים שלא, עזבו אותם שישחקו איך שבא להם, ורוצו ל"המלט". הרבה יותר עדיף.

shaharhermelin@gmail.com