הייתי בשיקאגו ולא נסעתי לראות את האולם של הבולס ואת הפסל המפורסם של ג'ורדן. האם זה אומר שאני עדיין כשיר לנהל את כדורסלע-האתר? שאלה שראוי לתת עליה את הדעת.

מצד שני, ראיתי מקרוב את הבית של בי ג'יי ארמסטרונג בהיילנד פארק, ההוא עם הבייבי פייס שהיה חלק מהבולס הגדולים ההם. כלומר, הבית שלו לשעבר. מסתבר שגם הוא, כמו ג'ורדן, התגרש ולא חי שם יותר. באותו פרבר יוקרה, אגב, נושם ומתהלך טוני קוקוץ' עד עצם היום הזה. ומשפחתו איתו, להבדיל. הבן שלו גבוה מאוד והולך בדרכיו, סיפר לי לארי בן ה-79, האיש שבביתו – מה זה ביתו, טירתו – התגוררנו במשך 48 השעות האחרונות של המסע הנשיאותי אל הניכר.

אוקיי, קצת סדר, אבל רק קצת, כי אין לי כוח לתיאור כרונולוגי. וזה לא אני שהג'ט לג מפריע לו. זה תומרינגו סטאר שהשעון הביולוגי שלו השתבש לגמרי בתקווה שיתוקן במהרה בימינו.

שיקאגו יפהפייה בעיניי. בילינו שם ארבעה ימים מלאים ויומיים נוספים בהיילנד פארק, אותו פרבר שנמצא מרחק כ-40 קילומטרים מדאונטאון שיקאגו. ואין כמעט מלים רעות, להיפך. בימים הראשונים גרנו במלון עתיק ומפואר שצמוד ממש ללינקולן פארק. איזה פארק, יאאא אולוהים! קילומטרים על קילומטרים של דשא, עצים, פרחים, סנאים וברבורים שמסתובבים חופשי. אוקיי, אולי זה ברווזים כאלה, לא יודע. והכל יושב בול על הלייק מישיגן, אחד האגמים הגדולים בעולם.

בהזדמנות זו ברכות ונצורות לבנות העיר שיקאגו האתלטיות במיוחד, שבהחלט משכו את תשומת הלב הנשיאותית. הפארק מלא, אבל מ-ל-א, בבחורות יפהפיות שעושות ג'וגינג וחלקן נראות אתלטיות בטירוף ברמת ילנה דמנטייבה ממש. באופן מוזר-משהו שאין לי הסבר לגביו, על כל בחור שרץ ראיתי שלוש בנות בגילאים הכי טובים, יו נואו. 22 כאלה, 25. רציניות, לא סתם. רצות עם כל מיני מכשירים שמודדים דופק, סיבולת לב-ריאה, מה אני יודע. בקיצור, זה המקום לשטוף בו את העיניים. פארק מדהים, עיר נקייה, בנות אחת-אחת, אחלה דאונטאון, מאוד נקי, מאוד מסודר, אנשים עם נימוסים טובים. לא ראיתי את צ'יקאגו של הסרטים והתדמית, אולי כי לא הסתובבנו במקומות הנכונים לצורך העניין. ובכל זאת, אם אתם בקטע של בילויים נורמטיביים לגמרי והגעתם לקלארק פינת פולרטון, לא רחוק מהחנות של ניו באלאנס - אל תחמיצו מסעדה איטלקית בשם pasta bowl. היה כל כך נאה, שהרבצנו שם שלוש פעמים.

ככה שמי בכלל חשב על הבולס. עד שנזכרתי בפסל של ג'ורדן כבר היה די מאוחר. היינו לקראת עזיבה לכיוון היילנד פארק ובירור קצר העלה שהיונייטד סנטר נמצא רחוק מהמלון. ויתרתי בלי יותר מדי חרטות. יאללה, פסל. כולה פסל. שנאמר: לא תעשה לך פסל וכל תמונה. זה היה יום מעליב במיוחד לג'ורדן, אני מניח, עת העליתי על גופי טי שירט חדשה שנרכשה בהיכל התהילה ועליה הדפס של לברון ג'יימס. 15 דולר, נו. לא הבאתי איתי מהארץ מספיק חולצות, ובאותו שלב גם לא היה איפה לכבס, יו נואו.

התנחמנו, מייקל ואני, בזה שהרצתי בדמיון את המסלול בו נהג לנסוע ג'ורדן במשך שנים מהבית שלו בפרבר העשיר אל האולם של הבולס, ואת הדרך חזרה. הנה, בכביש 94 הוא נסע וגם ב-294. שנים אחר כך גם המכוניות הנשיאותית המושכרת (קרייזלר טאון אנד קאנטרי ואחר כך גם טויוטה אבאלון – וזה נאה!), נוסעות ממש באותה דרך. לו היה יודע ג'ורדן שהנשיא דולק בעקבותיו ממרחק שנים רבות, היה ודאי נרגש לפחות כמוני.

ג'ורדן התגרש, כידוע, ולא מזמן גם קראתי איפשהו שהבן הבכור שלו פרש מכדורסל אחרי שהגיע להבנה שלא זו בלבד שלא יהיה כמו אבא שלו, אלא לא יהיה בכלל. הבחור קלט שדי חבל על הזמן שלו במכללה ויוצא לדרך חדשה. בטח יהיה איזה ביזנסמן. הון התחלתי ומקפצה פרטית יש לו, זה בטוח.

היילנד פארק הוא מקום שהייתי מוכן לחתום עכשיו על מגורים בו בעשר השנים הקרובות. אני מניח שכמוני יש כמה וכמה (וכמה!) מיליונים. מה שאני הייתי מוכן ולא יכול מהרבה מאוד סיבות, סוזן ולארי, חברים של מקורות בכירים במשפחה, מממשים ביומיום. אהה, לא רק ג'ורדן, ארמסטרונג וקוקוץ' שם. גם ג'רי קראוס. בקיצור, הכבדים.

אבל לאו דווקא הכסף והטירות הענקיות – 12 חדרים, שבע חניות, ששה חדרי אמבטיה ושירותים וחצר בגודל של יותר מדונם וחצי יש בבית של לארי וסוזן – הם שמושכים אותי. המקום פשוט קסום. ירוק-ירוק, שקט-שקט-שקט, מזג אוויר מאוד-מאוד-מאוד נוח בקיץ. עזבו, אני סתם מתחיל לקנא כשאני מדבר על זה.

ירוק הוא הסיפור, אגב. מרגע שנחת המטוס ב-JFK ובו המשפחה ובראשה – בואו לא נטעה – תומרינגו סטאר, העיניים התמלאו ירוק. שולי הדרך הם או מדשאות, או יערות, או חורשות. אין בלטות ובטון. ירוק נוצץ וטרי. בטח נוצץ וטרי. כבר ביום הראשון ירד גשם במשך שלוש שעות רצופות בעודנו בדרכים. והירוק הזה אף פעם לא משעמם, גם לא גשם בסוף יולי. מבלי להיות יותר מדי קוטר אומר רק את זה: הייתי מחליף את הנוף של ציר ז'בוטינסקי על מזג האוויר ששורר בו עכשיו, בנוף ובטמפרטורה של ניו יורק סטייט או קונטיקט.

אחח, אלוזיות.

כן, זה קורה כל הזמן. חשבתי לכתוב כאן אייטמון הקשרי כדורסל לאורך הנסיעה, ויוצא לי משהו מעורבב. כי הירוק של הדרכים עניין אותי יותר מאשר טריידים ב-NBA, ולא נכנסתי לאינטרנט במשך שבועיים רצופים אפילו פעם אחת. לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי ולא קראתי. בעצם, כשבכל זאת העפתי מבט לטלוויזיה בארצות הברית רוב הדיבורים היו על מייקל ויק, ההוא מהפוטבול, או על בייסבול שבו אני לא ממש מבין מהחיים שלי, ובדרך כלל גם לא רוצה להבין. לזכותו של איתי סלע הפלאי יש לומר בהזדמנות זו, שהילד הרבה יותר פתוח ממני. הוא נדלק על המשחק וישב לראות כמעט בכל ערב קטעים ממשחקי בייסבול. נפרגן לו על התחביב החדש (היה קרוב מאוד לקנות כובע של הקאבס), אם כי להבין זאת – לא נבין לעולם.

מה עוד היה שם בענייני כדורסל? על הביקור בהיכל התהילה בספרינגפילד ארביץ אייטמון נפרד. פה ושם נתקלתי בכדורסל רחוב כמו בסיפורים ובאגדות, ולא דווקא בני יורק אליה בכלל לא נכנסנו אלא במקומות מפתיעים כמו סיילם, מסצ'וסטס, עיירת המכשפות. והיו כל מיני חבר'ה בבוסטון, שאליה לא ממש התחברתי, הסתובבו עם גופיות של ריי אלן, פול פירס וקווין גארנט. בשיקאגו, לעומת זאת, קשה להיכנס לנעליים של ג'ורדן וגם לגופייה שלו: לא יצא לי לראות ברחוב אף אחד עם גופייה של מישהו מהבולס.

והיה גם הרגע הגדול מכולם: חושיי נדרכו לכדי דרגת שיא כשהיה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שראיתי את השריף האלמותי דייויד ת'רדקיל בכבודו ובעצמו יוצא מקניון גדול ופוסע עם חבר לעבר מכוניתו בחנייה אי-שם בליית'אם, ניו יורק, אבל בבדיקה מדוקדקת התברר שזה לא הוא. איי איי איי, כמעט.

וראיתי את מרטין מיורספ בהית'רו, בקונקשן, יו נואו. מה הוא עשה שם אין לי מושג, אבל זה היה הוא. אני זוכר את מיורספ כנער פלא צעיר ושחיף שהתאמן במכבי ת"א ושיחק בהפועל חיפה, אבל בגיל 35, אחרי תקופה ב-NBA ועוד הרבה שנים בכדורסל האירופי, המבנה הפיזי שלו אחר לגמרי. התלבטתי אם לגשת ולנסות לקשקש, יען כי האיש הסתובב לבד ונראה משועמם בטירוף, אבל תומרינגו סטאר החליט בשבילי אחרת אז המשכנו הלאה. כמה צעדים משם, אגב, היתה גם נבחרת ניו זילנד. נו, את קירק פני לא ראיתי שם, אבל זו היתה נבחרת ניו זילנד. מלה שלי.

אמממ, כדורסל, כדורסל, מנסה לחפש, להיזכר. לא, לא הרבה. בשטחים הענקיים של החצרות בהיילנד פארק, או בעיירות עשירות בני ג'רזי שעברנו בהן, אפשר היה למצוא לא מעט סלים. ולא סתם חישוק מעפן תלוי על איזו גדר תיל אלא ממש סל אמיתי, כולל הבסיס והכל. עשירים, נו, קונים הכל. ואצל לארי וסוזן בבית, שוב הם, פגשנו את וידה. ליטאית. אשתו של הבן הבכור שנמצאת כבר 15 שנים בארצות הברית. לא שהיה קשורה לכדורסל במישרין, יו נואו, הקטע שלה היה יותר טניס עד שנפצעה, אבל ממנה למדתי באופן רשמי, סופי וחד משמעי. שהדגש במלה ארווידאס הוא על ה-"אר" ולא על ה"ווי".

וכשעברנו בסמוך לקונטיקט ריבר, נהר מרשים במיוחד שזורם באזור יפהפה, וכשראיתי מרחוק את הבניינים הגבוהים של העיר הארטפורד על רקע שמיים אפורים, נזכרתי בדורון שפר ובימיו הגדולים. עכשיו כבר אפשר לספר, שלחלוחית של נוסטלגיה מילאה את עיניי.