יש המון דברים טובים בניו יורק. מכל סוג ומכל מין: אתרי בילוי, מסעדות, פארקים, מוזיאונים, שופינג, אוניברסיטאות, סתם רחובות שכיף לטייל לאורכם, והרשימה הולכת ונמשכת לאין סוף ולאין קץ. בנוסף לכל אלה, אחד הדברים הכי נפלאים בעיניי בעיר האחת והיחידה הזו, הוא הכמות האדירה של אוהדי ספורט החיים בה. איפה שלא תזרוק אבן, תמצא מישהו שיהיה מאושר לשבת ולשרוף כמה דקות או שעות בשיחה איתך על כדור זה או אחר (כן, כולל התרתי משמע). מה שעוד יותר כיף בעניין, הוא הקלות בה ניתן למצוא מכנה משותף עם כל אחד מהחבר'ה האלה.

לפני כמה ימים זה קרה לי עם כריס. מעולם לא נפגשנו לפני כן, אבל העובדה שהוא התיישב לאכול את הסנדוויץ' שלו ספסל אחד לידי, כשהוא לבוש בגופייה של הניקס - הספיקה לחלוטין. תוך דקה וחצי כבר היינו בעיצומה של שיחה על סיכויי הניקס להיות אי פעם דומים למשהו (כריס משוכנע שזה יקרה בדיוק שתי דקות אחרי שהמשיח יגיע, או שלוש דקות אחרי שהוא עצמו יצליח למצוא חניה חינם במרכז מנהטן. מה שיבוא קודם), על הזיווג לברון-שאקיל (כריס: "תאמין לי, לברון עוד לא יודע עם מה הוא נפל. הוא חושב ששאק בא להיות השוליה שלו. זה שכל תפקידו לעזור ללברון לקחת טבעת. הוא לא מבין שאם הוא יעצבן את שאק יותר מדי או 'סתם' לא ימסור לו מספיק, שאק אוכל אותו בלי מלח. פשוטו כמשמעו") וכן הלאה.

בשלב מסוים של השיחה, התנצלתי בפני כריס שאני בסך הכל ממלא את תפקידי כישראלי הנשמע לצו הפרובינציה, ושאלתי אם יש לו דעה בנושא עמרי כספי. כריס חייך. "אין לך מושג כמה אני מזדהה איתך, וזה בסדר גמור שאתה פרובינציאלי בנקודה הזו. אתה יכול למסור לכולם בהולי-לנד שזכותם המלאה לחלות עכשיו בכספי-פִיבֶר. אני יודע בדיוק על מה אני מדבר. היום אני אולי ניו-יורקר בכל רמ"ח אבריי, אבל נולדתי במולדין".

כעת, כמתבקש, הגיע רגע של גיאוגרפיה והיסטוריה. מולדין, שמח כריס לפרט מעט, היא עיר קטנה מאוד במונחים אמריקאיים, כ-16 אלף תושבים, הממוקמת בלבו של מחוז גרינוויל, דרום קרוליינה. "עיר פשוטה, מלאה אנשים פשוטים, החיים מיום ליום ללא שום אירועים מיוחדים או דרמטיים. תיכון אחד, קצת חנויות, וזהו בערך", כך כריס. אז זהו, שרק בערך. נכון שמולדין אינה שום דבר המזכיר עיר גדולה ומרכזית, ונכון שהיא אינה בדיוק המקום בו ה-NBA תופס את המקום הראשון בסדר העדיפויות של התושבים, אבל חריג אחד יש, ועוד איזה. במולדין, כך מסתבר, נולד לפני קצת יותר מ-33 שנה אחד העונה לשם קווין גארנט.

"אין לך מושג מה זה אומר עבור המולדינאים", מספר כריס בעיניים נוצצות, "העובדה, שמקום כל כך קטן הוא כור מחצבתו של אחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, היא הרבה יותר מאשר מקור לגאווה בשבילנו. עבור רוב תושבי העיר, מהרגע שגארנט הגיע ל-NBA הם הפכו לאוהדים שרופים. לא של כדורסל, אפילו לא של מינסוטה ואחר כך של בוסטון. של גארנט. כל בדל מידע לגבי כל דבר שעשה, ולו הכי קטן, נבלע בצמא, נרשם ותועד לנצח, שלא לדבר על הזכייה באליפות ב-2008, שנחגגה לפחות כמו יום העצמאות, וברוב הבתים אפילו יותר מכך. שיגידו מה שהם רוצים במינסוטה ובבוסטון. הביג-טיקט הוא שלנו. בשר מבשרנו".

"לכן", הוא ממשיך, רגע לפני שהוא נאלץ לחזור לעבודה ("בזבוז זמן מבחינתי ובזבוז כסף מבחינת הבוסים שלי, אבל בינתיים כולנו מעדיפים להתעלם מכך"), "אף אחד אצלכם לא צריך להתבייש בכספי-מאניה הזו. נכון שאין יותר מדי סיכויים שהוא יגיע לרמתו של גארנט, ומספרים כמו 4.8 נקודות, 2.3 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, חטיפה, ו-3.1 איבודים ב-12.6 דקות נראים יותר מריאליים - צריך להאמין וללכת עם מה שיש, ובהחלט להתגאות בכך. הילד עשה את זה מבחינתכם בעצם הקבלה לליגה, ולדעתי הוא מספיק קשוח כדי לקחת את זה למקום סביר, אולי אפילו למעלה מכך".

"וחוץ מזה, מסכם כריס, "אם, חס וחלילה, ממש לא יילך לכספי בסקרמנטו והמספרים שלו יהיו נמוכים ואף נמוכים מאוד, מן הסתם תמיד יימצא לו מקום בשורות הניקס. הרי לשם מה הם עדיין קיימים?".

shaharhermelin@gmail.com