הגענו מריברדייל, מקום קטן בו העברנו שני לילות על ציר הנסיעה שבין אולבאני לבוסטון. הפתיע לטובה הריברדייל הזה, עם המון אאוטלטים ומולים ומה לא. כרטיס האשראי הנשיאותי חגג שם לא מעט. צרות כלכליות עומדות להתרגש עלינו בכל הרגע, לא נכחיש זאת.

כבר מרחוק אפשר היה לראות את העמוד הענק שבקצהו כדורסל, סמלו של היכל התהילה בספרינגפילד מסצ'וסטס. בעשרים לחמש אחר הצהריים נכנס הקרייזלר הנשיאותי השכור אל החניון הגדול ובום – גשם שלא מהעולם הזה נורה על גג הרכב וסביבתו כאילו הגיע אוסקר שמידט למקום, מבכירי חיל התותחנים של כדורסלע-האתר, וירה פצצות לרוב. השמיים היו סגריריים עד קודרים אמנם, אבל לא ראיתי את זה בא. לא במטח כזה.

הסתבר שההיכל נסגר בחמש בדיוק. ומה, נסענו חצי עולם כדי להיות בהיכל התהילה עשרים דקות? חזרנו כמו שבאנו עם החלטה לשוב למחרת רעננים, טריים ויבשים. פיייי קיבינימט.

ספרינגפילד, אגב, יושבת קרוב מאוד להארטפורד בירת קונטיקט. בדרך לשם גלגלתי מחשבות ושאלתי את עצמי, האם דורון שפר או ריי אלן או היונה ההנפלדית או ריפ המילטון או אחרים ששיחקו שם, ניצלו את הקירבה הגיאוגרפית כדי לבקר בהיכל התהילה, בתקופה בה שיחקו בקולג'. תשובות לא קיבלתי, אבל אני יודע שזה מה שהייתי עושה אם הייתי חי שם.

בעשר וחצי בבוקר שלמחרת היינו שם. השמש זרחה ואף אחד לא היה נגדנו, גם לא כוח עליון. זה היה ביקור נשיאותי שני בהיכל, הראשון היה ב-1996. דברים השתנו ולא רק מבחינת השמות שצורפו לאורך 13 השנים האחרונות. מסתבר שהמוסד זז בערך 200 מטר לבניין אחר, הוקם כמעט מחדש והגיע פחות או יותר, נכון להיום ואחרי משהו כמו 50 שנים לקיומו, לתצורה המבוקשת.

איתי סלע הפלאי והנלהב קפץ די מהר כמו מרבית הילדים על האטרקציות הביצועיות בגזרת ההתנסות, יו נואו. למרות שדי התעניין בצילום משותף עם דמותו של ג'יימס נייסמית' ובצורתו של הכדור והסל הראשונים. מהר מאוד זה עבר לכדורסל מעשי: יש מקום שאפשר לקלוע נגד השעון, יש במה שעליה אפשר למדוד את גובה הניתור שלך, יש זירה שבה אפשר לשחק אחד על אחד וירטואלי וממוחשב נגד שחקנים 'אמיתיים' מהמחשב, כמו ג'ייסון קיד למשל, וגם למדוד את אורך מוטת הידיים בהשוואה לקווין מקהייל ועוד כהנה וכשמה.

אני, שהנני חצי סוס מת בכל הקשור לביצועי הכדורסלנים (תכל'ס, נשארו לי רק הידית והראש וגם הם כבר לא מה שהיו פעם), הלכתי על כל השאר. על סרטונים קצרים של נבחרי היכל התהילה, על התפתחות הכדורסל וסלי העץ, המדים הראשונים והמשחקים הראשונים. אחר כך גם התמקדתי בחלל הענק שבתקרתו קבועים כל הנבחרים מאז ומעולם על תמונותיהם ופרטי המידע לגביהם.

הנה פט ריילי מגיב לבחירתו על מסך אחד ופטריק יואינג מחמיא לאלונזו מורנינג על מסך אחר. הנה לארי בירד וג'ים קלהון (שאת הספרים האוטוביוגרפיים של שניהם קניתי אחר כך במסגרת תרומתי לספרות הספורט האמריקאית, וסתם מתוך קנאה כללית).

איתי הפליא להרביץ צ'אקות בתחרות נגד השעון ואחר כך גם חטף בראש מאיזו שחקנית WNBA מפורסמת שברח לי שמה (פדיחה), ורעיית הנשיא נעלמה לאחת הפינות עם האחרים. ברגע שהיה לי שקט הרמתי ראש למעלה. סקרתי את כל מה שקורה מסביב. את הקומה הראשונה, השנייה, השלישית. את מגרש הכדורסל הגדול שבאמצע, שאליו ארד אחר כך להרביץ כמה מטחים בעצמי יחד עם עוד המוני ילדים, בני נוער ומבוגרים שהגיעו במסגרות קבוצתיות, והתרכזתי.

פשוט התרכזתי. קלטתי עוצמה. חשתי בכבוד. במסורת. בכוחה של ההיסטוריה. בייחוד של המקום. של הביקור. הרגשתי את החשיבות וההערכה שהאמריקאים מייחסים למקום הזה, שהוא לא סתם עוד מוזיאון אלא מפעל חיים עבור רבים שהקימו ותרמו ויגעו ועשו. ואמרתי לעצמי: פיייי קיבינימט, אני מתרגש. לכבוד הוא לי.

זה היה הפיק. אמנם גם אחר כך נהניתי, אבל ככל שהזמן התארך הרגשתי יותר ויותר כמו בעוד מוזיאון. מיוחד, אבל מוזיאון. נגיד, כמו מוזיאון המדע בשיקאגו שביקרנו בו אחר כך. גדול, מפואר, מרשים, אבל מוזיאון. וברגע שזו היתה ההרגשה, זה היה הזמן ללכת ולהמשיך הלאה.

היציאה, אגב, עוברת דרך חנות המזכרות. שמתי לב אגב שכל מוזיאון או מקום מהסוג הזה שמכבד את עצמו, מביא את המבקרים אל היציאה לא לפני שהוא מעביר אותם דרך חנות מזכרות. הפלאי לא התאפק ורכש גופיית קובי בראיינט של הלייקרס ופוסטר ענק של דוויין ווייד ליום ההולדת המתקרב של אחד מחבריו. אני הלכתי על חולצת לברון, שיהיה. ילד נשאר ילד. אם לא בגוף – אז בנשמה.

הגעתי מהר מדי לתחושת מיצוי, אולי כי קשה להתרכז באמת עם כל כך הרבה אנשים סביבך, אבל להיכל התהילה יש הרבה יותר להציע ממה שהצלחתי לקלוט בבת אחת בתנאים הנוכחיים. ומכאן, מחלקת אלוהים הקטנה שלי, אני קורא לשועי העם הלח והדביק הזה – הרימו לנו היכל אמיתי לבקר בו, ויהיה הוא ולו רבע משטחו ותפארתו של ההיכל האמריקאי - ונאמר דיינו.