כיף לבלות שבועיים בניו יורק ובסביבותיה בצוותא עם המלכה-האם והנסיכות. לא ננסה להכחיש זאת כלל וכלל. חופשה נטו, בלי טלפון נייד - שבימי עבודה כתיקונם ממעט לנוח - בלי אי-מיילים לאין ספור ועם לא מעט גשם שבהחלט מהווה שינוי מרענן לעומת המדבריות הארצישראלית. כיף, אבל גם לחזור זה בסדר גמור. למרות המארחים הסופר-נחמדים ומשקיעים שלנו, ולמרות כל האטרקציות והחוויות, בסופו של יום, תרתי משמע, חלקת האלוהים הפרטית היא ה-מקום בו אני אוהב להיות.

אז היה כיף, אבל בלי כל מיני דברים קטנים אך מעצבנים הרי אי אפשר. איזה מין ישראלים נהיה אם לא נקטר על משהו? אז הנה שלושה שעולים ראשונים בראש. מן הסתם היו יותר, אבל צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה.

קודם כל התוצאות המופלאות של נבחרותינו העתידיות, הצעירות, הנעריות או מי שזה לא יהיה. כלומר, לאו דווקא התוצאות כמו ההתעסקות הבלתי פוסקת בהן בסימן "איפה טעינו?", "מה קרה לנו?" ו"אנה נישא פנינו מרוב בושה?". כאילו, מה נהיה? אפשר לחשוב שמדובר בהפתעה מרעישה, משהו שמעולם לא יכולנו לצפות ושנפל על ראשי כולנו כרעם ביום בהיר.

ראשית, מאז ומעולם היו נבחרות של "עד גיל X" תלויות בשנתונים. יש מחזורים טובים יותר ויש פחות, ולא בכל פעם אפשר להגיע למקום שני באירופה, או אפילו לשביעי-שמיני. אלא שזה, כמובן, אינו העניין במקרה הספציפי שלפנינו, ולכן לא ברור למה מתמקדים רוב המקטרים בו, ולא בכתובת הענקית והזוהרת, שמרוחה כאן על כל קיר אפשרי כבר שנים, וממש מתחננת שמישהו יקרא אותה.

כאילו שלא יודעים כאן שמקומנו הטבעי הוא הרחק מאחורי מדינות בעלות תרבות והיסטוריה של ספורט לשמו, כמו גם של עבודה אינסופית על יסודות משחק, השקעה מקצועית ומקצוענית אמיתית מגיל קט-סל בתוצרת מקומית (ולא פחות חשוב - מתן צ'אנס של ממש ובזמן אמת לרבים מהצעירים), ושל מערכות שמתגמלות אפילו את מי שמאמן נבחרות צעירות. איזו סיבה בעולם אמורה להיות שבתחום הזה נקדים מדינות כמו קרואטיה, צרפת, ספרד, סרביה, יוון, רוסיה, איטליה וטורקיה, אם לנקוב בשמותיהן של כמה מהן?

הנה דוגמה אחת, לה הייתי עד באופן אישי. לפני אי אילו שנים, הגעתי לשפוט משחק קט-סל באזור המרכז. כבר מהדקות הראשונות, לא יכולתי שלא לשים לב לזעקותיו של המאמן המקומי אל עבר שחקניו: "תעשו תרגיל מספר ארבע", "שחקו עכשיו את החמש", "בהתקפה הבאה הולכים על שמונה" וכן הלאה וכן הלאה. אתם מבינים? בקבוצה שלו יש אולי ילד אחד שמסוגל לכדרר בשתי ידיים ומזכיר קצת שחקן כדורסל, על מסירות ותנועה נכונה בהתקפה ובהגנה השחקנים שלו עדיין לא שמעו, אף אחד שם לא מסוגל לבצע משהו שייראה כמו ג'אמפ, אבל כמות תרגילים בהתקפה יש להם יותר מליוגופלסטיקה ספליט הגדולה של סוף ה-80' ותחילת ה-90'.

בסוף המשחק, כשלחצנו ידיים, לא התאפקתי ושאלתי אותו. לא בהתרסה, אלא מתוך סקרנות אמיתית, שלא לומר רחמים על הילדים, שלאורך רוב דקות המשחק נראו מבולבלים ואובדי עצות. "ככה זה אצלנו באגודה", הוא אמר בכנות די מפתיעה, "אם אני לא מציג בסיום העונה מאזן של לפחות 70 אחוז הצלחה ונאבק בצמרת - אין לי עבודה בשנה הבאה. אז יש לי ילד אחד שמבין ועליו בנוי הכל, וכשהבוסים שלי באים, נדמה להם לפי ההתיחסות שלי שאנחנו מוכנים גם להתמודדויות בגביע אירופה. אז לעזאזל היסודות, העיקר שיהיו לי בשנה הבאה עוד כמה גרושים להביא הביתה".

הנה תמצית הכדורסל הישראלי, או לפחות חלק משמעותי ממנו, בפחות מ-200 מלה. מאז, כנראה, זה רק השתפר לרעה, אז בואו נפסיק סתם לקטר. זה מה אנחנו יודעים לעשות, אז זה מה שאנחנו שווים, ועד שלא יתבצע כאן שינוי אמיתי מהיסודות, תרתי משמע, אין מה לצפות יותר מדי וגם אין מה לקוות. יקרה נס? יופי. לא יקרה? אז לא.

הלאה. את אליפות העולם בשחייה כמעט ולא ראיתי, למרבה הצער. כל משחי הגמר נערכו בשעות הצהריים לפי שעון החוף המזרחי, ולמרות שרשת NBC שידרה את האירוע במלואו ובהרחבה, היינו עסוקים באותן שעות בבילויים כאלה ואחרים, כך שמייקל פלפס האליל נאלץ להסתדר בלעדיי.

אי לכך, נאלצתי להסתפק במבזקונים ב-ESPN, ובתקצירי ערוץ 1 שמצאתי באינטרנט, בעיקר ב"וואלה!". ברור לי שאני לא מחדש כלום לאף אחד, אבל די כבר עם משה גרטל הזה. לא, אני ממש לא חושב שהאיש מצחיק, ובטח ובטח שהוא לא קאלט (אפילו לא ה"הצרפתים יכו את האמריקאים שוק על ירך! אני חותם לכם!" ההוא מבייג'ין). הוא היה אלוף בשחייה, הוא מבין שחייה, יכול להיות שהוא האדם הכי נחמד בדרום-מזרח שביל החלב, אבל לטעמי הוא פשוט שדר גרוע. שום דבר מעבר לזה.

שדר טוב מגיע מוכן לשידור עם חומרי רקע ונתונים סטטיסטיים שאותם הוא יודע מתי לשלוף. בזמן השידור הוא מזהה נכון מה קורה, יודע ממה להתלהב וממה לא, מפרש מיד ונכון כל תוצאה ומסייע לשידור להפוך עבור הצופים לחוויה נעימה. גרטל הוא שום דבר מאלה, ולי לפחות הוא פשוט הביא את הסעיף. ולא שיואב ברוק כפרשן מגרד את קרסוליו של יוסף טלקי המנוח (ומי שזכה להאזין לטלקי - יודע), אבל זה כבר באמת בשוליים.

ועוד משהו אחד. אחרי שבועיים בהם התרגלנו לתודעת שירות אמריקאית, הגענו בשעה טובה לטיסת אל-על חזרה הביתה. לא יודע מתי לאחרונה יצא לכם לטוס 11-10 שעות ברציפות עם ילדה בת שלוש וקצת, אבל זה לא ממש קל, ולמרות שנסיכה ב' התנהגה באמת למופת באופן יחסי, ומאוד השתדלה לשתף פעולה - עדיין נאלצתי לשמש כצוות הווי ובידור שלם, על מנת שהנערה לא תתחרפן ותבקש לרדת באמצע.

חלק גדול מהבילוי שלנו בגובה 33,000 רגל (אחת ולתמיד: על בסיס רגל של מי נקבע העניין הזה, ולמה לעזאזל אי אפשר להשתמש במטרים כשמדברים איתנו? לא מספיק לנו הרגליים, היארדים, המיילים והפאונדים של האמריקאים? גם באוויר צריך אותם?) כלל טיולים לאורכו ולרוחבו של המטוס. באחד מאלה, גילינו אוצר: מאחר שהתפוסה בטיסה הספציפית עמדה על כ-60 אחוז בלבד, מצאנו שני מושבים פנויים ממש ליד אחת הדלתות, מה שקרוי בעגה האווירית "מושבי אקזיט".

לאקזיטים, כידוע, יתרון גדול לעומת מושבים רגילים: אפשר להתיישב עליהם ולקום מהם בכל רגע נתון בלי להפריע את מנוחת השכנים לשורת המושבים, משהו שלא יסולא בפז כשמדובר בפצצת אנרגיה ורדרדה כנסיכה ב'. לכן, מיהרנו להתיישב עליהם. לא מתוך מטרה להתנחל שם עד לסיום הטיסה, חלילה, סתם לכמה דקות של מנוחה, לפחות מבחינתי.

לא עברו שלושים וחמש שניות, ואחת הדיילות האדיבות והיעילות מיהרה לעברנו. "מצטערת", היא אמרה, "אתם לא יכולים לשבת כאן. אלה מקומות שמי שיושב בהם שילם תוספת מיוחדת עבורם". "אבל אף אחד לא יושב כאן", עניתי מופתע, "זה לא שתפסנו למישהו שקם לרגע את המקום. המושבים האלה ריקים, וכמו שאני מבין את העיקרון הזה של מטוסים שנמצאים מעל האוקיינוס האטלנטי - אין ממש סיכוי שמישהו פתאום יגיע עכשיו וידרוש עליהם חזקה, אז למה אי אפשר להרגיע כאן את הילדה 15-10 דקות?". "אלו ההוראות. אני מבקשת שתקומו", היא אמרה בתוקף והלכה. ברוכים הבאים לישראל.

shaharhermelin@gmail.com