בעניין לא קטן צפיתי במשחקיה של נבחרתנו הלאומית בלונדון, במסגרת הכנותיה ליורובאסקט הבא עלינו לטובה (?). בעניין, כי לא משנה מה קורה מסביב, הנבחרת תמיד עושה לי את זה, יותר מכל קבוצה ומכל מפעל מקומי או בינלאומי. אי לכך ובהתאם לזאת, ישבתי וצפיתי במשחקים. לא במלואם, אבל בחלקים נרחבים מספיק כדי להבין מה הולך. לפחות נכון לרגע זה. היו קטעים טובים יותר, היו קטעים טובים פחות, והיו גם כמה מביכים במיוחד, על גבול המצחיק. במלים אחרות, היו קטעים.

נעזוב כרגע את מהלך המשחקים עצמם ואת התוצאות הסופיות. הנבחרת עדיין בהרצה, חלק מהשחקנים עדיין לא מספיק בכושר או פצועים, כך שיש מקום לאופטימיות לגבי הסיכוי לראות תצוגות משופרות באליפות עצמה. בעקבות מה שראיתי, הטרידה אותי בעיקר שאלה אחת - אל מי לעזאזל הולכים במצב של כדור אחרון ומכריע?

מאז ראשית שנות ה-70', התקופה בה התחלתי לעקוב אחר כדורסל באופן סדיר, תמיד היו לנו גו-טו-גאי'ז, ובמקרים רבים יותר מאחד בכל נבחרת. היו שם, בין השאר, מיקי, ברודי, ינאי, לייבוביץ', קפלן, סילבר ובוטרייט. אחריהם באו ג'מצ'י, עדי גורדון, מוטי דניאל, קטש, גודס, שפר, שארפ וטפירו, ובטח עוד כמה שלא עולים לי בראש כרגע. כולם כאחד אנשים שיכולים לעשות סלים במספר צורות, ולקחת זריקות אחרונות בלי להניד עפעף.

עכשיו, תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה, שממש איננה בגדר מדע בדיוני: 12.6 שניות לסיום המשחק מול קרואטיה ביורובאסקט 09', כאשר לוח התוצאות מראה 73:74 להם והכדור שלנו. מה עושים? את מי מחפשים? למי בונים את התרגיל האחרון? לצורך העניין, אני מדבר על מצב אופטימלי, בו איש מאנשינו לא יצא בחמש עבירות או נפצע חס וחלילה, כך שבפני הצוות המקצועי פתוחות כל האופציות. נו?

נלך בשיטת האלימינציה, אוקיי? מבין אנשי הקו הקדמי - גרין, קוז'יקרו, רות'בארט, כדיר ועמית תמיר (בלי לדעת מי מהם יהיה בסגל הסופי לאליפות) נפסלים מיד. גם אם אין בהם אף לא טיפה אחת של פחד (במיוחד גרין וקוז'יקרו), אין להם את היכולת הטכנית וההשראה. נקסט.

לימונד, מקל, רוט ופניני נופלים אצלי, תרתי משמע, על אותה משבצת. ארבעתם עזי לבב ועתירי אנרגיות, בעלי יכולות לא רעות כלל וכלל בתחומי הקליעה והחדירה, ביחד או לחוד, וכולם כבר קלעו סלים מכריעים בשלב זה או אחר לאורך הקריירות הקצרות שלהם. ברם אולם, איש מהם אינו יציב מספיק כדי להוות גו-טו-גאי אמיתי, לפחות לא נכון לרגע זה, לפחות לא לאליפות הנוכחית. אם יהיה בסגל הסופי, גם יובל נעימי לא עובר את השלב הזה ומודח מהתפקיד.

מי נשאר? הלפרין, בורשטיין ואליהו. על התאמתו של הלפרין למצבי כדור אחרון ומכריע כתבו רבים וטובים תחת כל מקלדת רעננה, ולעניות דעתי הלא קובעת עשיתי זאת גם אני ויותר מפעם אחת. בואו נתמצת את כל התיאוריה לחמש מלים: לאיש פשוט אין את זה. לא יעזור כלום. נשאיר להזדמנות אחרת את הוויכוח על יכולתו להיות מנהיג על המגרש באופן כללי, אבל לגבי שניות אחרונות אין ספק, לא לי לפחות. לא יותם הוא האיש שיושיע אותנו במצבים שכאלה. ממש לא, ונא לא לקפוץ שוב עם השלשה ההיא במדריד, שנלקחה רק משום שהזמן על שעון הזריקות ממש תם. ווינר שוט אחת אינה מבשרת את בוא הווינריות.

נותרו בורשטיין ואליהו. טל מנוסה מאוד, כמובן, וכבר היה בכל הסרטים ובכל המעמדים ביבשת. הלוואי ויחזור להיות אותו טל שהיה לפני הפציעות, וסימנים מעודדים לכך כבר ראינו בכמה משחקים, אבל איפה שהוא יש לי הרגשה שגם אם יהיה בשיאו מבחינת היכולת האישית, עדיין יהיה לו קשה מאוד לקחת את הכדור האחרון. מאז שהגיע לבוגרים, ב-95 אחוזים מהמקרים, אם לא למעלה מכך, לא הוא היה זה שהמשימה הוטלה עליו, גם לא בנבחרת. תמיד היו שם כל מיני מקדונלדים, שארפים, שאראסים, פארקרים, קטשים וטפירואים לעשות את העבודה, וחוץ מסל אחד מול סלובניה, נדמה לי, לפני איזה שש שנים, קשה לי לחשוב אפילו על סיטואציה בה הכל היה בידיים שלו. הפעם, לא בטוח שתהיה לו ברירה, ושאלה כבדה ומעיקה היא האם הוא בנוי לזה. אין לי ספק שמבחינתו הוא מוכן, אבל בנוי זו כבר שאלה אחרת.

לאליהו יש את כל הכלים ההתקפיים הדרושים לקלוע בכל מצב, אבל הוא עדיין צריך להוכיח את עצמו כווינר של השניות האחרונות. כמו בורשטיין, גם הוא לא קיבל עד היום את ה"מינוי" הזה רשמית, וכמו בורשטיין, ראינו אצלו יותר מדי תנודות משמעותיות מבחינת היכולת ממשחק למשחק, בוודאי בימים של משחק מדי יום. אולי לאירוע הספציפי יופיע ליאור הבלתי עציר, שלא מסוגל להחטיא כדור, ואולי ליאור שמסיים עם שבע נקודות ב-2 מ-9. לכו תבנו על זה מדינה.

בשורה התחתונה, יהיו אלה כנראה בורשטיין ואליהו, אלא אם מישהו אחר יפתיע ויסתום לי את הפה (המלכה-האם, אגב, סבורה שבהחלט הגיע הזמן). בכל מקרה, אפשר לפתור את הבעיה בפשטות על ידי ניצחון בשמונה או ב-18 הפרש, לא?

shaharhermelin@gmail.com