לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה בה חזו עיניי ההמומות בביצועיו של ד"ר ג'יי. לא בגיל 50 (פייייייי קיבינימט, זה כבר לא כל כך רחוק!), לא בגיל 70, לא בגיל 90 ואני רוצה להאמין שגם לא במצב של אלצהיימר מתקדם (חס וחלילה, מלח-מים, מלח-מים). ישנם דברים שנצרבים בזיכרון באופן בלתי מחיק בעליל. את מה שעשה האיש כשהיה בשיאו, לפחות בתחום האווירונאוטיקה - טענתי תמיד ואמשיך לטעון - לא עשה איש לפניו ואחריו, כולל ג'ורדן, לברון, קובי, דומיניק ווילקינס וספאד ווב.

אין במילון די מלים לתאר במדויק סיטואציה שכזו, אבל אם לתמצת: זה ממש כמו הבדיחה העתיקה על ההוא, לא משנה מאיזו עדה, שביקר לראשונה בחייו בגן חיות, ראה ג'ירפה ואמר "לא יכול להיות. אין באמת חיה כזו". אתם יושבים מול המסך, רואים במו עיניכם מהלכים מתוך משחק NBA, ומרגישים כמו בתוך סימולטור של נאס"א. איך לעזאזל יכול להיות, אתם אומרים לעצמכם ו/או לסובבים אתכם, שמה שראיתי הרגע בוצע על ידי אדם, שביסודו הוא כמו כולנו, בשר ודם? מישהו שאמור להיות מכאן, מכדור הארץ, ולא חבר מכוכב אחר.

התהייה הזו, מטבע הדברים, חזרה על עצמה עוד פעמים רבות מאז, ולא רק לגבי עילויים מתחום הכדורסל. היו שחיינים, היו טניסאים, היו מתעמלים, היו שחקני כדורעף, כדוריד, היו אפילו כאלה מהענף-שאין-לנקוב-בשמו, והיו גם אתלטים. הנה, בשנים האחרונות אני עוקב בהשתאות ובהערצה אחרי אחד שכזה, שלעניות דעתי הלא קובעת הוא אחד מאותם "אין חיה כזו", באופן ובצורה באמת יוצאת דופן, ותתפלאו - ממש לא מדובר ביוסיין בולט.

עזבו אותי מהבולט הזה. 9.58 מה 9.58, לא נפלתי מהכסא. אפילו לא קצת. עוד הרבה לפני גמר ה-100 בבייג'ינג, סיכמתי ביני לביני שחלק גדול מדי מהאתלטיקה הקלה והכבדה הפך להיות מתחרות של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", לתחרות של "מדענים של איזו מדינה מצליחים להרכיב קוקטיילים שאי אפשר לעלות עליהם בבדיקות דם ושתן".

לא יודע אם הג'מייקנים הבכירים לוקחים (לפחות כמה מהזוטרים יותר כבר נכשלו בבדיקות, על פי המבחנות הראשונות שלהם. עכשיו מחכים לתוצאות הבדיקה השנייה), מקווה מאוד בשבילם שלא, אבל יותר מדי חבר'ה שם, ובולט בראשם, רושמים פתאום תוצאות מדע בדיוניות, שמזכירות את ימי פלורנס גריפית'-ג'וינר והקולגות ממזרח גרמניה. הלוואי וכל החששות יתבדו והכל יישאר זך וטהור, אבל בינתיים זה ממש לא עושה לי את זה.

מי שכן עושה לי את זה, ובלי אפילו ספק קל שבקלים שמדובר בכישרון וביכולת אדירה נטו, הוא קֶנֶנִיסֶה בֶּקֶלֶה מאתיופיה. האיש, שכל תואר חוץ מ"אגדי" יעשה לו עוול גדול, הוא מן הסתם אחד משני רצי ה-5,000 וה-10,000 הגדולים בהיסטוריה, יחד עם בן ארצו, היילה גברסילאסי. אני אוהב ריצה ואוהב לרוץ. לא מרתונים וגם לא 10 ק"מ ביום, אבל אוהב. ברם אולם, אף פעם לא היתה לי סבלנות לשבת ולצפות במירוצים הארוכים האלה. 100, 200, 400, 400 משוכות, 800,, 1,500 - בסדר, אבל זה בערך הכל. גם כשנתקלתי בגיל צעיר בקנייתים ובאתיופים הבלתי נגמרים לא חל שינוי בגישה. בסדר, הם מדהימים, אבל זהו. גברסילאסי שינה את הכל, ובקלה כבר מזמן מתפקד על תקן האליל.

לבקלה, כמו גברסילאסי לפניו, אין גבולות. הוא לא שמע על המושג. הוא פשוט רץ איך שהוא רוצה, בדרך כלל נורא מהר, הרבה יותר מהר מכולם, ומשאיר הרחק מאחריו כל מי שמנסה לאיים על ההגמוניה המוחלטת שלו. ביום שני בערב, בגמר אליפות העולם ב-10,000, זה היה תורו של טדסה מאריתריאה. במשך 24 מתוך 25 הקפות עשה טדסה הכל כדי לנסות לברוח מבקלה: הגביר קצב, הוריד קצב, שוב הגביר וכן הלאה. נאדא. בכל פעם שהסתכל אחורה מצא את בקלה בדיוק מטר אחריו, מביט בו במעין מבט משועשע של "הוּ דה פאק דו יו ת'ינק יו אר דילינג ווית' היר?".

בתחילת ההקפה האחרונה, טדסה שקל לשנייה להאיץ לקראת הפיניש. עד שהוא גמר לחשוב, בקלה כבר היה 50 מטר לפניו. בקלות. בלי להתאמץ. כמו נהג מכונית מירוץ משוכללת, שפשוט מחליט ברגע מסוים להעביר להילוך עשירי. את 400 המטרים האחרונים (מתוך 10,000, כזכור) עשה בקלה במשהו כמו 51 שניות. לא בטוח שאני עושה את זה עם אופניים. מה שבטוח, הוא שזה נגמר בעוד מדליית זהב לאוסף.

הייתי מת לדעת מה קצה גבול היכולת של בקלה. לא של האדם, של בקלה. כמו במקרה של ד"ר ג'יי, ג'ורדן, מייקל פלפס וחבריהם - לא חותם על זה שהוא 100 אחוז אנושי. לכו תדעו האם ומתי נחתו חייזרים במזרח אפריקה, ומה בדיוק הם השאירו שם אחריהם. ועד שנדע, נחכה בציפייה להופעה הבאה שלו, בגמר ה-5,000. בולט? עזבו, בחייכם.

shaharhermelin@gmail.com