לפני מספר ימים, יצא לי לבלות מספר שעות עם אלן יוסטון. זה קרה כמעט אאוט אוף דה בלו. האיש ורעייתו, תמרה, הגיעו לארץ לביקור קצר שלמקום העבודה שלי היה חלק בארגונו, ומפה לשם התבקשתי ללוות אותם במשך חצי יום בירושלים, ולהראות להם כמה וכמה (ויו"ר הדירקטוריון מן הסתם היה מוסיף עכשיו: וכמה!) אתרים ופרויקטים בהם הביעו עניין.

וזה נאה, אין מה לומר. לא בכל יום מתאפשר לבנאדם, על אחת כמה וכמה לחובב כדורסל, לקבל זמן איכות עם מישהו מהקליבר הזה. הנה, רק כדי להיזכר, הלכתי עכשיו ודליתי את הנתונים המדויקים של החבר יוסטון מתוך מאגרי ה-NBA:

839 משחקים היו לו במשך 12 עונות (2005-1993). שלוש העונות הראשונות בדטרויט, השאר בניקס.

ב-727 מהמשחקים, 86 אחוז, פתח בחמישייה.

קלע לא פחות מ-14,551 נקודות. ממוצע מכובד ביותר של 17.3 למשחק.

למעט עונת הרוקי בדטרויט ועונתו האחרונה בליגה, לא ירד מ-14.5 נקודות לערב.

11,165 מהנקודות הללו הושגו במדי הניקס, עובדה המציבה אותו במקום הרביעי בטבלת קלעי כל הזמנים של הקבוצה. רק אגדות כפטריק יואינג, וולט פרייזר ו-וויליס ריד הקדימו אותו.

היה קפטן הניקס בעונת 1998/9 (אותה עונה שקוצרה עקב סכסוך העבודה שהוכרז בליגה ערב פתיחתה, ושבסופו של דבר מנע גם מעודד קטש להצטרף לניו יורק), וסייע להוליך אותה מהמקום השמיני במזרח עד סדרת הגמר, בה הפסידה 4:1 לסן אנטוניו.

מאותו פלייאוף, זכור במיוחד סל הניצחון שלו במשחק החמישי והמכריע בסיבוב הראשון, בחוץ מול מיאמי. אגב, אני מניח שיהיו ביניכם כאלה, שהתוצאה הסופית באותו משחק תיראה להם מוכרת מאיפשהו: 77:78.

עונת השיא שלו מבחינת הקליעה היתה 2002/3, עם ממוצע של 22.5.

קלע ארבע פעמים 40 נקודות ומעלה, ופעמיים 50 נקודות ומעלה במשחק יחיד. לא בדיוק עולה בקנה אחד עם מספר הפעמים שעשו זאת ג'ורדן, קובי, צ'מברליין או שאקיל, אבל אין לזלזל בכך כלל ועיקר.

ב-63 משחקי פלייאוף צבר עוד 1,214 נקודות. ממוצע 19.3 למשחק.

44% לשתי נקודות, 40% לשלוש ויותר מ-86% מהעונשין.

מספר השלשות הכולל שקלע, 1,305, ממקם אותו עדיין בין 15 הגדולים בליגה בכל הזמנים.

היה פעמיים אולסטאר (2000, 2001).

זכה עם ארה"ב במדליית זהב אולימפית בסידני 2000, תוך שהוא קולע שמונה נקודות בממוצע.

כששיחק במכללת טנסי שבר את כל שיאי הקליעה של הקבוצה המקומית, אותה, אגב, אימן אביו, ווייד.

בקיצור, אפשר להגיד מה שרוצים על כל סיפור חוזה ה-20 מיליון דולר לשנה שלו, שבשעתו די יצר לניקס בעיה מתחת תקרת השכר, ועל הפציעות ששבו ועצרו את הקריירה שלו עד שנאלץ לפרוש, אין לי ממש חשק וכוח להיכנס לכל הדיון של בעדו ונגדו, שמדי פעם מתעורר בקרב אוהדי הניקס ואחרים. אבל מבחינת היכולת נטו, האיש היה שחקן-שחקן וקלע-קלע, כמו שאפשר להתרשם כאן.

הסתובבנו יחד כמה שעות בירושלים. לפני הכדורסל ולפני כל דבר אחר, הוא עשה רושם של אדם נחמד בצורה בלתי רגילה, וכמוהו רעייתו. בלי שמץ של התנשאות, בלי שום דרישות מיוחדות, פשוט שמחים ומאושרים על ההזדמנות שניתנה להם לסייר בארץ הקודש. עבור שניהם מדובר היה בביקור ראשון כאן, וכנוצרים מאמינים - זה בהחלט היה דבר גדול בשבילם, במיוחד ירושלים.

היינו בכותל, הלכנו לאורך ה"ויה דולורוזה" - מקומות שעוררו אצלם התרגשות בלתי רגילה - וחלפנו בין סמטאות השוּק של העיר העתיקה. אחת לכמה רגעים, זיהה אותו מי מבין התיירים האמריקאים הרבים, והוא נענה בחפץ לב לכל מי שביקש חתימה או צילום למזכרת. כבר אמרתי, פשוט איש נחמד.

דיברנו הרבה על הנושאים שלשמם התכנסנו מלכתחילה, כולל הפיקוס שנטע במו ידיו בגן הבוטני בגבעת רם, וכמה זמן יעבור עד שהעץ יגיע לגודל כזה שיאפשר לכל משפחת יוסטון לחסות בצלו. הזכרנו גם את הילדים שלו (ארבע בנות ובן, בלי עין הרע) ואת היורש והנסיכות שלי, אבל עם כל הכבוד להכל, הרי לא ממש ציפיתם שהעניין יעבור ללא כדורסל. אז היה כדורסל, ואפילו לא מעט.

קל מאוד לראות שהכדורסל זה אצלו בדם. כל אזכור של המשחק, בלי קשר אליו עצמו או אל הקריירה שלו, מעורר התייחסות, בדרך כלל נרחבת ומלאת עניין. מאוד עניין אותו לשמוע על מה שקורה בארץ בתחום, ובמקביל, הסתבר לי שכילד וכנער צעיר בלואיוויל, קנטקי (נולד ב-20.4.71) - הוא בכלל לא עקב אחרי ה-NBA. כדורסל התיכונים והמכללות עניינו אותו הרבה יותר, ולא רק משום שאביו, כזכור, אימן ב-NCAA. כשכבר התחיל לעקוב יותר ברצינות, באמצע שנות ה-80', הימים היו ימי הלייקרס של מג'יק-קארים-וורת'י נגד הסלטיקס של בירד-מקהייל-פאריש, ואז כבר נתפס לעניין לגמרי.

כיף לו לדבר על הרגעים הגדולים שלו, כמובן, כולל אותו סל מול מיאמי. אפילו אזכור התגרה הגדולה שפרצה במשחק החמישי בחצי גמר המזרח מול מיאמי שנתיים קודם לכן, ושבעטיה הושעה מהמשחק השישי יחד עם פטריק יואינג וצ'רלי וורד - השעייה חריגה מאוד מבחינתו, שככל הנראה עלתה לניקס בסדרה כולה, אותה הפסידו 4:3 - מוציא ממנו חיוך וזיק געגועים בעיניים.

בד בבד, מסתבר גם שלא היה לו ממש קל לפרוש בגיל 34. בסדר, אז אין לו ממש דאגות פרנסה, וגם כיום הוא חלק בלתי נפרד מהניקס כעוזר מיוחד לנשיא המועדון וכאחראי על כל מיני תכניות לקידום שחקנים וכו', נוכח בכל משחקי הבית ואף מצטרף לרוב משחקי החוץ, אבל לעניות דעתי הלא קובעת - אם רק היה יכול לחזור לעוד כמה ערבים לכדרר ולקלוע מול האוהדים הפנאטים במדיסון סקוור גארדן, אין לי ספק שהיה מוכן לשלם לא מעט עבור התענוג.

כיום הוא מפעיל, בין השאר, כל מיני תכניות למען הקהילה, בעיקר דרך כדורסל אבל לא רק, ואף הקים קרן מלגות על שם אביו ועל שמו במכללת טנסי. השליטה שלו בכל מה קורה כרגע סביב ה-NBA ובתוכה בהחלט מרשימה, מכל טרייד שהתרחש בליגה ומשמעויותיו, ועד ענייני עמרי כספי ("פיזי, לוחם, אתלטי, חייב לשפר את הקליעה מבחוץ"). אגב, השליטה של רעייתו בחומר - היסטורית ועכשווית - מרשימה לא פחות. לא ביררתי מה הרקע שלה בכדורסל, והאם הוא משהו מעבר להיותה בת זוגו של כוכב מכללות ו-NBA במשך לא מעט שנים, אבל הלוואי על הרבה "מומחים" בהם נתקלתי לאורך השנים הידע של הגב' יוסטון.

היו לי עוד מלא שאלות, אבל זמננו, כמו שאומרים, תם. אי לכך ובהתאם לזאת נפרדנו כידידים, וקבענו להיפגש שוב, בביקור הבא שלהם בארץ, הפעם כולל הילדים. לא הגדרנו בדיוק מתי זה יקרה. קודם צריך לוודא שהפיקוס שלהם כבר מספיק גדול.

shaharhermelin@gmail.com