מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי אוהד מושבע של נבחרות ישראל, ולא משנה באיזה ענף הן התמודדו, מול מי ובאיזו מסגרת. מנבחרתנו הלאומית בכדורסל, כמובן ובראש ובראשונה, דרך אלו של הכדורעף, טניס, כדוריד, ראגבי, ועד דומינו שדה לנוער או מה שזה לא יהיה. במלוא מאת אחוזים וללא טיפת ציניות, וכן - זה כולל גם את נבחרתנו בענף-שאין-לנקוב-בשמו. תמיד ומכל הלב.

ברם אולם ואף על פי כן, אודה ולא אבוש כי בעת שצפיתי במוצאי שבת בפיאסקו המפואר של בחורינו המצוינים מהענף ההוא מול לטביה (אפילו בלי קמבאלה הם הרגו אותנו בגובה), חשתי התרוממות רוח מסוימת. לא שמחה מושלמת ומזוקקת כמו, נאמר, אחרי העפלתה של נבחרת הכדורסל לרבע גמר היורובאסקט, גם לא שמחה לאיד, כמו אחרי תבוסות מחפירות של יוון או צרפת באותה מסגרת ממש (או בכל מסגרת שהיא, לצורך העניין). זה היה סוג של שביעות רצון, או אולי סגירת חשבון עם כל מיני מלעיזים ומזלזלים.

זה לא שחלילה הייתי מצטער לו היינו מעפילים למונדיאל או ליורו ההוא. ממש לא. אלא שבנקודת זמן ספציפית זו, אחרי שסופית ורשמית נסתם הגולל על עוד קמפיין של ההם, הלב התרחב קצת. טיפונת. יכול להיות שזה קרה עקב עוד שבועיים עד חודש של חוסר הפרופורציה מוחלט בסיקור התקשורתי, בין נבחרת שמנסה - לשווא, כרגיל - להעפיל לטורניר גדול, לעומת נבחרת שממש באותו זמן משלימה את הכנותיה לפתיחת אליפות אירופה, אליה היא מעפילה על בסיס כמעט קבוע מזה עשרות שנים.

ממש לא משנה אם מדובר בהעפלה אוטומטית וחד משמעית, בזכות קומבינציה של הפרשי סלים מסובכים או דרך טורניר ההזדמנות האחרונה-אחרונה-ודי-ודי-ודי. עובדה שהיא כמעט תמיד שם. נקודה. כן-כן, שמענו וקראנו אלף פעם שהענף ההוא הוא הכי פופולרי בעולם בכלל ובארץ בפרט. כיפאק היי לו. כמה מצער שמתישהו צריך גם להתייחס להישגים, ובתחום זה - גם עם משקפת של חיידקים הביפ לא יצליח לראות את הכדורסל, המשייט שנות אור לפניו, הן ברמת הנבחרת והן ברמת הקבוצות.

ייתכן שחשתי כך בגלל כל ההתנהלות התקשורתית-ציבורית של ראשי ההתאחדות והמאמן הלאומי של ההם. לא שבכדורסל כולם טליתות שכולן תכלת, זכים וברים ונטולי כל מגרעת שהיא. ברור שלא ולפעמים רחוק מכך, אבל איפה היהירות והזחיחות של יו"ר הביפ - ולצדו המאמן הלאומי שלו, שרוב הזמן מתפקד על תקן דנידין הרואה ואינו נראה, וגם כשהוא נראה עדיף שלא ישמעו אותו - ואיפה שי שני, צביקה שרף וגם אבנר קופל.

גם בנושא השחקנים יש לנו הרבה מה להגיד לעומתם, ולגמרי בלי קשר לתקרית האחרונה ממוצ"ש בין הקפטן הלאומי למאמן שתיכף יהיה לאומי-לשעבר. אני מדבר באופן כללי. פשוט תעקבו בעיון אחרי מה שקורה שם על בסיס קבוע, ולמעט חריגים פה ושם - בדרך כלל תבחינו בהבדלים די בקלות. מה שלא מונע מרוב העיתונאים להקדיש קילומטרים רבועים של נייר, סייבר-ספייס ודקות שידור לכל שטות של ביפאי זה או אחר, בלי שום פרופורציה לכוחותינו שבחזית האמיתית, כן?

ואולי הרגשתי כך גם משום שפתאום נזכרתי שעם כל הבעיות שיש לו, ויש לו, הכדורסל הוא עדיין ענף שלמעט יוצאים מן הכלל - לכל משחקיו ולכל אולמותיו בליגה הבכירה אני יכול לקחת כל אחד, לרבות את הנסיכות, בלי לחשוש שיאונה להן רע. לא משנה אם זה נוקיה, מלחה, נהריה, רוממה או אשקלון, וגם כל השאר, הסיכויים הם פחות מקלושים שהנסיכות ואני נחווה מפגש עם קומץ כזה או אחר, או פעילות נלהבת ואינטנסיבית מדי מצד כוחות הביטחון (וסליחה מראש עם כל האוהדים, השוטרים והמאבטחים שאין בהם ובהתנהגותם כל דופי. למרבה הצער, לא תמיד אתם הרוב). ועוד לא דיברתי על איכות המתקנים עצמם - כולל חניה, קופות, שירותים, מזנונים, תנאי צפייה, מיזוג אוויר וכן הלאה - וגם לא אעשה זאת משום שברוב המקרים מדובר בלהיות חכם על חלשים.

אם לסכם, זה לא שבמוצאי השבת האחרונה חגגתי וחשבתי שמגיע להם, אבל גם לא נתקפתי מרה שחורה על כך שבפעם המי יודע כמה - הושמו הדברים בפרופורציות הנכונות בקטגוריית "איפה אנחנו ואיפה הם" מבחינה מקצועית, מבחינת איך צריכים התקשורת וכולם להתייחס לכל אחת מהנבחרות הייצוגיות ולענפים בכלל, וגם מבחינות אחרות. הלב התרחב. טיפה, אבל התרחב, לא ננסה אפילו להכחיש זאת.

shaharhermelin@gmail.com