כמעט שבוע שלא הייתי ליד המחשב. כלומר, כן הייתי, אבל רק בשעות הערב המאוחרות (או שעות הלילה המוקדמות, תלוי איך מסתכלים על זה), ורק על מנת לכבות את כל השריפות המיידיות שהוצתו באותו יום באמצעות מייל כזה או אחר. מעבר לזה, לא היו זמן וכוח כמעט לכלום. ככה זה כשהעבודה שולחת אותך לנדוד במשך ימים שלמים בכל רחבי הארץ, וממש לא מעניין אותה אם לא נשאר זמן לעניינים אחרים, אפילו לא לכדורסלע-האתר.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: כי לא נאה כי לא יאה. המשך נא בבקשה, סר ש.)

שבוע קשה היה זה. לא ננסה להכחיש זאת כלל וכלל. לדוגמה, לעניות דעתי הלא קובעת שברתי ביום חמישי האחרון את השיא האישי שלי בתיזוזים ליום אחד. שימו לב, ושימו לב טוב - זה הלך ככה: מתל אביב לבאר שבע, מבאר שבע לאחד מבסיסי צה"ל אי שם בנגב, מהבסיס למצפה רמון, ממצפה רמון לגן הלאומי עבדת, משם לשדה בוקר, משדה בוקר עוד כמה קילומטר מזרחה ליישוב חדש בשם מרחב עם, הלאה לירוחם, עלייה לירושלים, ירידה לנתב"ג ורק אז חזרה לתל אביב. כל זה, באריזת חיסכון של שתים עשרה שעות וחמישים ושמונה דקות בדיוק. אנבליוויבאל.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: ולתומי חשבתי, סר ש., שקשיש מדי הינך לביצועים נאים שכאלה. המשך נא בבקשה).

למרות כל ההתרוצצויות, הצלחתי לגנוב בכל ערב אי אילו דקות לטובת היורובאסקט. גם, ובעיקר, עם נבחרתנו הלאומית, וגם קצת נבחרות אחרות. את האחרות נשאיר להזדמנות אחרת, ברשותכם, כי מכל השבוע הפסיכי בעבודה, עדיין לא יצא לי לומר כלום על בחורינו המצוינים. ראיתי, שמעתי וקראתי חלק לא מבוטל מהביקורות שהוטחו בהם מכל הכיוונים, ולמרות שאולי זה כבר קצת פאסה, וגם השלב השני ביורו יצא בינתיים לדרך, עדיין נשאר מה לומר, אבל דווקא יותר על הביקורות ופחות על הנבחרת.

רוב המבקרים, כפי שניתן היה לצפות, כיסחו לנבחרת את הצורה. ירדו על צוות המאמנים, באו באין ספור טענות לשחקנים, בקיצור - חוץ ממומו לוצקי, אף אחד לא נשאר יבש. חלק הארי של הכותרות נע מ"כישלון" ו"ביזיון" ועד "כריתת הענף" וכל מיני כאלה. בודדים היו אלה שניסו להסתכל על הדברים עם קצת יותר פרופורציות, לפחות לטעמי. ממה שהספקתי לקרוא, מוטי דניאל הזכיר את זה בשורה וחצי ב-ynet, ואולי עוד מישהו בערוץ הספורט אמר משהו, אבל זהו בערך (לטוקבקים לא הגעתי, סוֹרי). חוץ מהם, אף אחד לא ממש שותף לדעתי שלא היה כאן שום כישלון.

עזבו את כל הקישקושים של טרום האליפות על העפלה לרבע הגמר, ועל קבלת כרטיס לאליפות העולם בטורקיה בשנה הבאה. המקום הריאלי שלנו באירופה הוא בדיוק היכן שאנחנו - בין המקומות 16-9. אז פעם אחת אנחנו מגיעים ל-12-9, ופעם אחרת ל-16-12. סו וואט? זה נקרא כישלון? ואם היינו מנצחים את מקדוניה, מעפילים לשלב השני, מקבלים בראש שלוש פעמים וחוזרים הביתה במקומות 12-9 ועם מאזן של 5:1, זה היה נחשב להצלחה או למאזן סביר? זה מה אנחנו יודעים וזה מה אנחנו שווים, ואגב - עם עמרי כספי או בלעדיו.

ואם זה נראה לכם סחיף או תבוסתני-משהו, אתם מוזמנים לנסות את התרגיל הבא ב"מה היה קורה אם...". אם היינו מקיימים עם כל אחת מ-15 הנבחרות האחרות באליפות סדרה של עשרה משחקים במקום נייטרלי, מול כמה מהן היינו מצליחים להשיג מאזן חיובי בסדרה שכזו? מקסימום ארבע-חמש נבחרות מבין פולין, לטביה, בולגריה, מקדוניה ובריטניה - וגם זה ממש, אבל ממש לא בטוח. כל השאר היו לוקחות אותנו בין 0:10 ל-3:7 גג.

נכון אמר כל מי שאמר שלא היה חסר הרבה שההפסדים לקרואטיה וללטביה היו הופכים לניצחונות, אבל האם לא היה כאן מישהו שאך לפני פחות מחודש התריע מפני משחקים צמודים? מי בדיוק רציתם שינצח את המשחקים האלה - טפירו מעמדת הפרשן, או קטש ומיקי מעמדת הפנסיונר?

זה לא שלא היה הרבה מן הצדק והאמת בהשגות מקצועיות שהעלו רבים לגבי התנהלות המאמנים והשחקנים לפני האליפות ובעיקר במהלכה, אבל בשורה התחתונה - לא נכשלנו ולא נעליים, פשוט זה מה יש. לא צריך יותר מדי להתאבל או לדאוג לנבחרת שלנו. רוב הסיכויים שהיא תמשיך להתנהל בין המקומות 16-9 גם בשנים הבאות. הרבה יותר מדאיגה, היא העובדה שעושה רושם שהיוונים והצרפתים יכולים ללכת רחוק מאוד ביורו. לתשומת לבם של החברים גאסול ופרננדז.

shaharhermelin@gamil.com