היורובאסקט מתקדם בצעדי ענק אל עבר שלבי הנוק-אאוט, ואין ספק שכאוהד ספורט אמיתי הגיע הזמן שאבחר את הנבחרת שביקרה אני חפץ הפעם. אך לפני ימים אחדים צימצמתי אמנם את הרשימה משש עשרה לארבע - סרביה, קרואטיה, רוסיה וטורקיה - אולם כידוע, ריבוי פייבוריטים הוא מפלטם של הפחדנים, החוששים לשים את כל ביציהם בסל אחד, ולכן זו העת לבחור באחת והיחידה.

האמת היא, שמדובר במשימה קלה לאין שיעור ממה שיכולתי לחשוב לפני תחילת האליפות. אחרי צפייה בלא מעט חלקי משחקים (לשלמים עדיין לא הגעתי), ברור לי לחלוטין מי היא זו בה אתמוך לאורך כל הדרך עד להנפת הגביע. לא רוסיה של בלאט, לא קרואטיה של וויצ'יץ' ובהחלט שלא סרביה של יו"ר הדירקטוריון. טורקיה, היא ולא אחרת זו שעושה לי את זה הפעם, ואפילו בגדול.

פשוט כיף של נבחרת, טורקיה. גם היכולת האישית, גם התיאום הקבוצתי בהגנה ובהתקפה, וגם, ושמא בעיקר, כאשר המשחק הופך לשכונתי. לא יודע איך להסביר את זה, אבל אפילו באיבודי הכדור הלא מעטים שלהם - יש משהו כובש וחינני. הנה לכם חבר'ה, שגם כשלא הכל הולך עדיין מנסים ומתאמצים להשקיע הכל, עם המון התלהבות, אנרגיה, ותיכה בלתי מסויגת מהיציעים.

זה לא רק הידו טורקוגלו, שגם אם יסריח את הפרקט כמו נגד ספרד, ולא יעשה כמעט כלום במשך יותר מדי דקות, עדיין ייחשב בעיניי לחבּוּבּ עד מאוד. אלה גם כל האחרים. קחו למשל את אנגין אצוּר. הנה מישהו שהייתי בוחר בין הראשונים לכל קבוצה עימה הייתי נקשר. כמה טמפרמנט, פלוס יד לא רעה, פלוס חדירה עוד יותר לא רעה, פלוס הגנה ממש-ממש לא רעה. פשוט יופי של שחקן.

וישנו גם החבר איליאסובה, כמובן, שמדי פעם נזכר שמותר לו לשחק כמו שהוא יכול ויודע, ועימו ארסלאן, עומר אונאן, ארדן, גולר וכל השאר. על כולם, חשוב וראוי לציין, מנצח עד עכשיו למופת בוגדאן טנייביץ' הוותיק והטוב עד מאוד, והרי לכם נבחרת לתפארת, ששמחה להראות גם לספרדים הנרפים מאיזה צד מרוח הלחמג'ון.

בקיצור ולעניין, ולמרות שההיסטוריה קובעת שעצם תמיכתי הנלהבת בהם מחסלת לאלתר את סיכוייהם ללכת עד הסוף, אני עם טורקיינו המצוינים באש ובמים. תהיה כאן מדליה, אינשאללה, אבל גם אם לא נצליח הפעם - חכו-חכו מה מחכה לכולכם באליפות העולם בשנה הבאה אצלנו בבית, באיסטנבול. כנאפה לא תלקקו שם.

אם כבר יורובאסקט, הריני להעיד קבל כדורסלע-האתר ועדה, שימים שלמים לפני פרוץ האליפות התייצב במשרדי החבר רן בורוכוב-טורקוגלוב (אם אותו לא אגייס למאמץ המלחמתי, אז את מי?), וטען בלהט כי ריקי רוביו הינו אחד השחקנים האוברייטדים ביותר עלי אדמת אירופה, וכי הבלוף שלו ייחשף במלואו במהלך המשחקים. אמר, ונכון לרגע זה ידע גם ידע מה אמר. בסדר, אז לרוביו יש ידיים מצוינות בהגנה, זריזות, אתלטיות ואפילו כמה מסירות מוצלחות מדי פעם, אבל רבאק - עד שלא יפתח ג'אמפ נורמלי, או לפחות 20 אחוז דיוק מהשדה, שלא יבוא בטענות לאף אחד, ועוד לא דיברנו על קמצוץ מנהיגות, כן?

ופסקה אחרונה בהחלט לדייויד בלאט. אם הבנאדם מצליח לעלות לרבע הגמר שמשמעו כרטיס לאליפות העולם עם אוסף הנגרים המזעזע שלו, מגיע לו בונוס בגובה של משכורת שנתית, או לכל הפחות בגובה של טימופיי מוזגוב. אם הוא מתעלה לאזור המאבק הישיר על מדליות, חובה על הקברניטים במוסקבה לבנות פסל בגודל טבעי בדמותו בלב הכיכר האדומה. להוציא מים מסלע קל הרבה יותר מלשכנע את פונקרשוב, קורבנוב, זוזולין ופרידזון להצליח להכניס את הדבר הכתום והעגול הזה לטבעת. אנבליוויבאל.

shaharhermelin@gmail.com