אי-מייל קצר ותמציתי הגיע היום, ועורר שוב ויכוח ישן נושן:

סר ש. שלום,

במהלך היורובאסקט האחרון אירעו מספר מקרים, בהם נעזרו השופטים בטלוויזיה על מנת לקבל החלטות. נדמה לי, אף כי גם אני אינני אביב לביא, כי בזמנו התבטאת די בחריפות נגד העניין. האם העובדה שבכל אחד ואחד מהמקרים ביורובאסקט התקבלה בסופו של דבר ההחלטה הנכונה והצדק נעשה גרמה לך לשנות את דעתך בנושא?

לתשובתך המהירה והמנומקת אודה.

גבי

שלום לך גבי,

רוב תודות על המייל, והנה אני עונה ומנמק במהירות האפשרית: לא ולא ולא. ולא. לא שיניתי את דעתי כהוא זה. הייתי, עודני ומן הסתם גם בעתיד אהיה אנטי הילוכים חוזרים ככלי עזר לשופטים.

כמעט שלוש שנים חלפו מאז התייחסתי כאן לנושא (פשששששששש, שלוש שנים! לאן ברח הזמן, לאן?). יכולתי פשוט לשים לינק לאייטמון ההוא, אבל הוא עוסק בדיאלוג שלם ומורכב ביני לבין חברי מ.י., האגדה והאיש, לרבות עניינים שלא קשורים לשאלתך. אי לכך ובהתאם לזאת, קבל שוב, הפעם בתמצית, את דעתי האיתנה בנושא.

נכון להיום, נזעקים השופטים אל ההילוך החוזר רק במצב של סל הנקלע בסמוך מאוד לבאזר. הנימוק הנפוץ ביותר של המצדדים בעניין הוא: הדבר הכרחי, משום שמדובר בפעולה שעשויה לחרוץ את גורל המשחק (גם אם מדובר בסיום אחד משלושת הרבעים הראשונים של המשחק.

ואני טענתי מאז ומעולם וטוען גם היום: אם כבר להיעזר בטלוויזיה, למה רק לגבי הסל האחרון? אולי קודם לסל נעשו אלף ואחת פעולות אחרות שכן נשרקו או לא נשרקו, ושבדיעבד מסתבר שהיתה להם השלכה ישירה ומכרעת על התוצאה הסופית? עבירות, צעדים, שלוש שניות, חוץ לכאן או לכאן, עבירת תוקף שהיא בעצם עבירת מגן או להיפך, סל אחר בכלל שהיה צריך להיפסל קודם לכן וכן הלאה וכן הלאה. הרי אין לזה סוף.

סיבה חשובה לא פחות, ואף יותר בעיניי, היא שכל החלטת שופטים, כמו כל דבר אחר הקורה על הפרקט ועל הספסלים, היא פשוט חלק מהמשחק. הרשה לי, גבי, לצטט את עצמי מלפני שלוש שנים מינוס חודשיים: "כדורסל מורכב מהרבה מאוד דברים: יכולותיהם של השחקנים והמאמנים, קהל, מתקנים, מזל, שופטים ומה לעשות - טעויות. מאמנים טועים, שחקנים טועים וגם שופטים טועים. טעויות הן חלק מרכזי ואינטגרלי, כאשר פעם אתה נהנה מהן ופעם לבך נשבר. זהו לא כל הקסם, כמאמר השיר, אבל זהו בהחלט חלק חשוב ממנו, ובדיוק כמו שלא מגיעה לך הזדמנות לריפליי בעקבות טעות טפשית של שחקן או מאמן, מדוע שתהנה מאחת כזו בגלל טעות שיפוט? בבני אדם אנו עוסקים, לא ברובוטים". יפה אמרתי, אם יורשה לי פעם אחת ודי להעיד על עיסתי.

בשורה התחתונה, לא שמישהו שואל אותי, אבל לו יכולתי להכריע בנושא, היתה תשובתי חדה וברורה: לא הילוך ולא חוזר.

ובינתיים בסקרמנטו

באחת ממהדורות מוצ"ש, נדמה לי של ערוץ 10, הוקדשו אי אילו דקות להתעניינות בשלומו של עמרי כספי. איך הוא מתאקלם, איך הוא מסתגל, איזה רכב יש לו, כמה הוא מתגעגע לאוכל של אמא וכמובן מה דעתו לקראת העונה המרגשת (אינשאללה) הצפויה לו החל מעוד מספר שבועות.

אודה ולא אבוש, לא צפיתי בכתבה בעיון רב מדי, ולא הקדשתי את מלוא תשומת הלב לכל מלה ומלה שנאמרה בה, אבל שני דברים בכל זאת משכו את תשומת לבי. ראשית, כספי מדבר לא מעט על עצמו בגוף שלישי. "עמרי כספי יכול", "עמרי כספי רוצה", עמרי כספי ככה ועמרי כספי ככה. אני לא אוהב אנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי. ביותר מדי מקרים זה משדר הכל חוץ מצניעות, שהיא בדיוק אחת התכונות הכי חשובות לכספי בנקודת הזמן הספציפית בה הוא נמצא. באותו הקשר של צניעות, אני מאוד מקווה שכשנשאל משהו בסגנון: "אז מה? עמרי כספי מיבנה הולך לפגוש עכשיו את קובי בראיינט?", תשובתו - "גם קובי בראיינט הולך לפגוש את עמרי כספי מיבנה" - היתה בבחינת התחכמות ותו לא.

שנית, שוב עלה כאן, בעיקר מצדו של כספי אבל לא רק, עניין ה"אני מייצג כאן את כל הכדורסל הישראלי". אז נכון שכולנו, או רובנו, שמחנו בשמחתו כשנבחר, כולנו חשנו את משק כנפי ההיסטוריה וכולנו נעקוב מקרוב אחרי כל שנייה שיקבל על הפרקט, אבל אישית הייתי מציע לו לרדת קצת מהעניין הזה של מעמד השגריר. אין ספק שמדובר בשחקן מצוין ובפוטנציאל גדול ורב, ויש לקוות שלעולם נזכור אותו כישראלי הראשון שבאמת עשה את זה ב-NBA ולא רק כישראלי הראשון שנבחר בסיבוב הראשון של הדראפט, אבל לפחות בשלב זה, ייטיב כספי לעשות אם יתמקד בלייצג רק את עצמו. גם כך זו הולכת להיות משימה לא פשוטה מבחינתו. כשיסתיימו שתי העונות הקרובות והקינגס, או כל קבוצה אחרת שם, תחתים אותו על חוזה ארוך טווח ורב דולרים - נדבר. חתימה טובה.

shaharhermelin@gmail.com