על פניו, גביע ווינר לכדורסל לא אמור להיות יותר מאשר גביע הטוטו לענף-שאין-לנקוב-בשמו - מין מפעל שמתנהל בלי שום קשר לליגה, ושמאפשר למאמנים לעשות כל מיני ניסיונות, ולבחון תרגילים, שחקנים, הרכבים או כל דבר אחר שבא להם לבחון. בפועל, לפחות בחלקו ובוודאי שבמשחק הגמר, הוא היה הרבה יותר מזה. לסיבה העיקרית קוראים מלחה.

מינהלת הליגה הרוויחה ביושר את רוב הביקורת שהוטחה ומוטחת בה לאורך שנות פעילותה. אי לכך ובהתאם לזאת, כשמגיעות לה מלים טובות היא תקבל אותן. לפחות כאן. אין כמו מלחה לארח מפעלון כזה, שבכל אולם אחר (לפחות כזה שיש בו יותר מאלף מקומות) היה נראה, נשמע ומרגיש לגמרי אחרת, ולא לטובה.

כשחושבים על זה, המתכון די פשוט: לוקחים את האולם הכי ביתי בליגת העל, דואגים להגרלה שתפגיש בגמר את הפועל ירושלים ומכבי ת"א (נו-נו-נו גדול במפעלים כמו גביע המדינה, אבל לצורך טורניר הכנה לעונה זה לגמרי משרת את המטרה), ומתיישבים בצד ליהנות מההצגה. לא חשוב מה יתרחש על הפרקט מבחינה מקצועית, היריבוּת והאמוציות לבדן כבר ידאגו שיהיה מה לראות. עובדה.

ובאמת - אין כמו מלחה לצורך העניין. בכל אולם אחר, הביתיים אוהדים את הקבוצה שלהם. בירושלים, לא פחות מהתמיכה בכוחותיהם הם שונאים את מכבי, וכל עוד השנאה הזו אינה מתורגמת לאלימות פיזית - היא בדיוק מה שצריך כדי שהאוהדים משני הצדדים ימלאו את האולם בגמר, וידאגו לאווירת פלייאוף כבר באוקטובר. במו עיניי ראיתי כמה אוהדי מכבי מזילים דמעות בתום המשחק. אין לי ספק שזה לא רק "אובדן" הגביע (כן-כן, תואר זה תואר ובמכבי שונאים לא לזכות בתארים. שמענו), אלא בעיקר ההפסד. לירושלים. במלחה.

נניח שאותו טורניר בדיוק היה מתנהל, נאמר, ברוממה, ולגמר היו מגיעות חיפה ומכבי. כמה אוהדים החיפאים היו מביאים למשחק כזה? אולי אלף חמש מאות. קשה לי להאמין שיותר. מהצד הצהוב, היו מן הסתם מגיעים מאות בודדות מהגרעין הקשה של שער 11, ועם כל הכבוד שיש לי, ויש לי, לרוממה כאולם ולחיפאים ולתל אביבים כאוהדים, אני מוכן להמר על כל המשכורת השנתית שלי מכדורסלע-האתר, שהמשחק היה נראה ונשמע אחרת לחלוטין. מכל הבחינות.

אגב ובמאמר מוסגר - ביום שישי האחרון, נפל לידי, ממש במקרה, אחד המקומונים של רשת מעריב, שלכבוד החג, אני מניח, הוקדש לנושא הבית. אי לכך, נשאלו עשרים וכמה אנשי כדורסל מכל התקופות מהו לדעתם האולם הביתי ביותר בארץ. התוצאות הסופיות העניקו למלחה יתרון קטן על נוקיה, כאשר גם אוסישקין המנוח זוכה בלא מעט ריספקט. עוד הופיעו ברשימה: כפר גלעדי (אולמה הישן והאכן מאוד ביתי) של גליל עליון, אילת, גורן-יזרעאל, היובל (??) ואחרים, אבל היה זה בוזי ינאי שצלף כהרגלו, ובחר ב"מבצר" במשמר העמק כמספר אחת בכל הזמנים. בסדר, אני משוחד, אבל כל מי שזכה לבקר שם בימי גבת-יגור - מבין.

חזרה לענייננו. על המשחק וגיבוריו כבר קראתם מספיק במקומות אחרים. אותי מעניין הסיפור הזה של גומא אגייאר. ראשית, כל מי שמשקיע בספורט הישראלי בכלל ובכדורסל בפרט - יבורך. חד וחלק. העניין הוא, שלמרות השוני הפרסונלי הבולט ביניהם, האיש מזכיר לי יותר מדי את קודמו "בתפקיד", ארקדי גאיידמק. יום אחד הוא לבוש אדום במלחה, יום אחד הוא בצהוב באיצטדיון של ההם מהענף ההוא, ומבחינת התקשורת - הוא בכל מקום כל הזמן. מה שמעורר מיד את התחושה, או את החשש, שאולי, רק אולי, הוא בעסק קצת יותר בשביל החשיפה והרייטינג - שלפחות במקרה של גאיידמק שירתו מטרות פוליטיות - וקצת פחות בשביל העניין עצמו.

אין לי בעיה עם זה שלכל אדם יש אופי ודרכי התנהגות משלו, כך שבעוד פדרמן ומזרחי יושבים עם פני ספינקס - אגייאר קופץ כמו איסינבייבה על ספידים ומתחבק עם כל דבר שזז. זכותו. במהלך משחקים, ובעצם גם לפניהם ואחריהם, קל מאוד להבחין שגם ג'ף רוזן, למשל, הוא לא פחות אוהד של מכבי חיפה מאשר בעל בית. ברם אולם, איכשהו אני מתקשה לדמיין אפילו את רוזן - בלי ספק אחד האמוציונליים שבין יו"רי הכדורסל שלנו - רץ להניף גביע יחד עם הקפטן שלו, ועוד במפעל הכי פחות חשוב של הענף.

שיהיה בריא עד 120, אגייאר, ושימשיך לתמוך בענף ולקדמו, אבל חובת ההוכחה לאורך זמן היא בהחלט עליו. בתור התחלה, בואו נראה אותו כאן, עם אותו היקף תמיכה לפחות, גם בעוד ארבע-חמש שנים. אחר כך, שיעשה "שק קמח" למי שהוא רוצה.

shaharhermelin@gmail.com