לפני אי אילו שנים, יצא לי לקחת חלק, כשופט, באליפות צה"ל למפקדים בכדורסל. האירוע המרכזי של האליפות היה, כמעט כרגיל, משחק ראווה בין מכבי תל אביב לבין נבחרת אלופי צה"ל. תוך כדי משחק, חטף אחד משחקני מכבי כדור (אם אני זוכר נכון היה זה אנתוני פארקר, אבל אולי לא. לא משנה), ודהר לגמרי לבדו לליי-אפ. לפתע, בלי שום התראה מוקדמת, הוא פשוט מסר את הכדור לשופט יערי רייניש, שהיה היחיד חוץ ממנו באזור. רייניש, בלי להתבלבל ובלי למצמץ, הרים לו מיד להאלי-הופ, לתשואותיהם הסוערות של כל הנוכחים, והמשחק נמשך כאילו כלום.

נזכרתי באירוע הזה אתמול, למראה פארסת פיני גרשון במדיסון סקוור גארדן. ככה זה, אצלנו כל השופטים, או כמעט כולם, יתייחסו למשחק ראווה כאל משחק ראווה, כולל השואו והפאן המתבקשים מהעניין, בעוד שאצל השופטים האמריקאים אין חוכמות, וגם למשחק כזה הם מתייחסים כאילו כל הקריירה שלהם תלויה בו. במיוחד כאשר מדובר בשופטים מחליפים, ולא באנשי הסגל הקבוע של ה-NBA, שנמצאים בעיצומו של סכסוך עבודה עם הליגה, או מי שזה לא יהיה.

העניין הוא, שפיני גרשון פיספס הזדמנות גדולה לצאת גדול. זו כמובן חוכמה קטנה מאוד מצדי לשבת 10,000 ק"מ מהגארדן, ולהעביר ביקורת בלי שום ניסיון אמיתי במצבים שכאלה, אבל באמת חבל שהוא לא נהג אחרת. במקום כל הקטע הזה של לא-יעזור-לכם-כלום-אני-לא-זז-מהמגרש-וזהו, והצורך באנשי ביטחון, עסקנים והרב יצחק דוד גרוסמן (!) שידברו על לבו וישכנעו אותו לא להביא לידי פיצוץ שערורייתי של האירוע, הוא היה פשוט צריך לחייך לשופט בפנים, לומר לו בשקט כל מה שהוא חושב עליו, כולל הכל, ולרדת מהמגרש.

הרי לו היה נוהג כך, מה כבר היו יכולים לעשות לו? לתת עוד טכנית לספסל? מעניין את הסבתא של פדרמן. קנס? בחיים לא. להרחיק אותו ממשחקי NBA נוספים? אי אפשר. השופט היה נשאר עם הפדיחה ועם ביקורות מכל הכיוונים על הטמטום וחוסר ההבנה הבסיסית של מהות האירוע, ופיני היה יורד לחדר ההלבשה עם סימפטיה, ורגשות קיפוח שלפחות דרך הטלוויזיה נראו די מוצדקים.

במקום זה, התפתחה בגארדן תקרית שלהגדירה כמביכה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה, ושממנה יצא גרשון הכי רע שאפשר. קריאה לא מעמיקה מדי של תיאור האירוע באתרי אינטרנט אמריקאים מובילים, חושפת מאמץ אדיר מצד הכותבים להימנע משימוש במלים חריפות או מגחכות מדי, וחבל. יכול היה לצאת גדול גרשון, ופיספס את הצ'אנס, פיספס. אבל היי, הוא הגיע ל"ספורטסנטר" של ESPN!

ובעניין אחר לחלוטין. לפני מספר ימים, בשעה 3:26 לפנות בוקר אם להאמין לרישום האוטומטי של המחשב, הגיע אליי המייל הבא:

לסר ש. שלומות,

אני כותב אליך בשם קבוצה של בני 17-16 ממספר יישובים בנגב, כולם אוהדי כדורסל מושבעים, נלהבים ונאמנים. ככאלה, אנו מקפידים לקרוא מדי יום ביומו בכדורסלע-האתר, שאין כמוהו וכמוהו אין, ונהנים מכל אייטמון ואייטמון הרואים בו אור, כולל אלה שלך.

בהקשר זה, לא יכולנו שלא להבחין בנוסטלגיה העולה מאייטמונים רבים שלך, ועד כמה אתה אוהב להיזכר ולהזכיר שחקנים ומשחקים מלפני 20, 25 ו-30 שנה. אם להאמין ליו"ר הדירקטוריון ולנשיא גם יחד, הרי שאתה הוא הקשיש מבין כל הכותבים הקבועים באתר, מה שאומר, מן הסתם, שזכית לראות עד היום הכי הרבה כדורסל.

אי לכך, וגם לאור מצב הרוח העליז במיוחד האופף אותנו בשעה מאוחרת (או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה) זו, רצינו להתקיל אותך ואת זיכרונך המופלג בכמה שאלות. ברור לנו שמדובר במשימה לא פשוטה, אבל בכל זאת, נשמח אם תתייחס. הנה זה בא:

מי הם חמשת השחקנים הגדולים ביותר שיצא לך לראות? או מקסימום עשרת הגדולים? מהו המשחק הגדול ביותר שיצא לך לראות? מהו המשחק הגרוע ביותר שיצא לך לראות? מהו האירוע המוזר ביותר שהיית שותף לו במשחק כדורסל?

כל השאלות, אגב, מתייחסות למשחקים בהם נכחת פיזית באולם, ולא צפית בטלוויזיה.

אורי

בוא נתחיל מההתחלה, אוקיי? קודם כל ולפני הכל - יפה לכם שאתם מהנגב. בשנתיים האחרונות מביאה אותי העבודה שלי לשם בין פעמיים לשלוש בשבוע, ולמרות שהעמק והגליל לעולם יישארו אצלי במקומות הראשונים, פיתחתי חיבה עזה לנגב. לא אנסה אפילו להכחיש זאת. יפה לכם גם שאתם אוהדים מושבעים של הענף, ועוד יותר יפה לכם שאתם נמצאים כאן באתר מדי יום, קוראים בשקיקה הכל-בכל-מכל-כל ואפילו נהנים ממה שאתם קוראים. הקרדיט, כזכור, הולך ישירות ליו"ר, לנשיא ולאב המייסד, וכך גם כל המחמאות. עד כאן כל העניינים הטכניים.

ועכשיו לשאלות עצמן. מה אומר ומה אגיד, משעמם לנו בדרום באמצע הלילה, הא? השחקנים הכי גדולים, המשחק הכי גדול, למה לא נתחיל משאלות הרבה יותר פשוטות, כמו "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?", או "מה יש יותר בעולם, עליות או ירידות?". כאילו, מה נהיה איתכם?

קשה עד בלתי אפשרי, אבל הבה ואנסה להתמודד עם העניין הזה. לגבי השחקנים, אני נותן לעצמי הנחה. לא חמישה ולא עשרה, אלא חמישה-עשר, בחלוקה לאמריקאים, אירופאים וישראלים. גם ככה זה עלול לגרום לי בילבול קל ומיגרנה קשה, או להיפך, ובכל מקרה יש סיכוי סביר שעוד חצי שעה אחשוב על אחרים, גם אני. הנה, נכון לרגע זה בלבד, הכי גדולים שיצא לי לראות ממרומי או ממרגלות יציע כלשהו:

ישראלים: בוזי ינאי, מיקי ברקוביץ', בארי לייבוביץ', דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד.

אירופאים: דראזן פטרוביץ', ארווידאס סאבוניס, פיירלואיג'י מרזוראטי, טוני קוקוץ' ופאו גאסול.

אמריקאים: ד"ר ג'יי, מוזס מאלון, אוסקר שמידט (גם ברזיל נמצאת ביבשת אמריקה, כזכור) בוב מקאדו ופרוויס שורט.

נקסט, המשחק הכי גדול. אני בוחר שניים שהייתי מעורב בהם מאוד מבחינה רגשית. הניצחון של נבחרת ישראל על צ'כוסלובקיה 90:92 במשחק הקובע על ההעפלה לאליפות העולם 1986, והדרמה באולם גורן/יזרעאל שנתיים קודם, שלא תישכח לעד: 120:121 להפועל עפולה/יזרעאל על מכבי תל אביב, בתום שלוש הארכות תמימות.

המשחק הכי גרוע? זה דווקא די קל - בהיותי בתיכון צפיתי במו עיניי במשחק נערות, שנערך במגרש הפתוח בגבת בעיצומו של החורף. השילוב הקטלני של קור עז, רוח חזקה ואוסף שחקניות צעירות שרובן לא בדיוק קשורות לענף, הביא לכך שהמשחק הסתיים במשהו כמו 6:8 או 8:10 לאחת הקבוצות. תוצאה סופית, כן?

מה עוד ביקשתם? האירוע הכי מוזר? בוא נראה. אה, כן: כשהייתי בנערים הגענו יום אחד למשחק חוץ באחד היישובים ליד חיפה. זה היה במגרש פתוח, בלי שום לוח תוצאות או משהו דומה לזה. רק אנשי המזכירות - המקומיים, מן הסתם - ידעו בדיוק מה התוצאה. במחצית הובלנו ב-20, אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. 20 הפרש בדיוק. בחמש הדקות הראשונות של המחצית השנייה החזקנו את המקומיים על אפס נקודות, בעוד שאנחנו קלענו שמונה או עשר משלנו. כשניגשנו למזכירות לשאול מה התוצאה המדויקת, התברר לנו שאנחנו מובילים ב-12. עכשיו ככה, עילוי גדול במתמטיקה מעולם לא הייתי, אבל אף פעם לא ראיתי ש-20 ועוד שמונה שווה 12...רמאות? מה פתאום. סתם מוזר.

shaharhermelin@gmail.com