אוקיי, את הדברים האלה אני כותב עבור כל אותם חידוני טריוויה שיתעצמו עלינו יותר ויותר עם השנים יש להניח, ואף להניח יש.

היה ואיתי סלע הפלאי יהפוך יום אחד לכדורסלן בקבוצה בוגרת (ואני ממש לא מפעיל לחץ על הילד, כן? או לפחות רוצה להאמין בזה), הנה הנתון שכדאי שתזכרו: משחק הבכורה שלו בקריירה היה ב-20 באוקטובר 2009במסגרת ליגת הקט-סל, מחוז דן, כשחקן עירוני רמת גן. המשחק התקיים בבית ספר 'צהלה' במגרש פתוח, ברחוב עשהאל 3 בצהלה-השכונה. מהסוג שהיינו משחקים עליו לפני 30 שנה.

נגמר 35:51 לקבוצה המקומית של משה רביב, שאותו אני מכיר במקרה בלי קשר, ושיחקה יופי, באמת. היו שם כמה וכמה (וכמה!) ילדים קטנים וזריזים כאלה, עם המון אמביציה, שניצחו להם את המשחק. הפער הפך די מהר להיות דו-ספרתי ונשאר כזה עד הסוף. זה לא שרמת גן היו קרובים לנצח, אבל היי, חכו-חכו לגומלין אצלנו.

בכלל, כיף לראות. נראה לי שמצאתי לעצמי תחליף ראוי ביותר לענייני הכדורסל של הבוגרים.

הילד רשם דאבל-דאבל אריק קמבלי במהותו ובאופיו, ומי שעקב לאורך השנים האחרונות אחר תחרות 'חביב נולד' מבין במה מדובר. לא ארחיב בענייני נתונים וסטטיסטיקות, יען כי זו רק תחילת הדרך ובשלב הזה אין טעם לספור. זה רק אני, ככה, בצד, שספרתי כדי לדעת איפה הוא עומד, אבל זה באמת פחות חשוב כרגע.

היה נחמד, היה באמת נחמד. לראות את הילדים בתחילת הדרך, טועים ולומדים, עושים ומנסים. זה יפה, בחיי. חזרתי הביתה והצצתי באינטרנט. היה 52:52 בין רואן להפועל ירושלים, 0:1 לדינמו קייב במשחק חוץ נגד אינטר ו-0:1 גם לקאזאן נגד ברצלונה בחוץ בצ'מפיונס ליג (ביפ אירופי מותר לפעמים, אבל ממש מעט, כן?).

הרגשתי מלא, עייף. תחושת מיצוי. את מה שבאמת רציתי לראות ולדעת באותו ערב הרי כבר ראיתי. העם היה עסוק כל-כולו בסיפורי פנאן ז"ל. טיימינג מצוין לברוח קצת. כיביתי מחשב והלכתי לישון ב-21.30. די חסר תקדים ומאוד נדיר. מאוד.

נרדמתי כמו תינוק. אפילו שהפסדנו.

ובכן כי כן, מספר אמירות עקרוניות:

קודם כל, זהו. אני אחד מהם. אחד מאותם הורים שיש להם בן שמשחק כדורסל ועכשיו יתחילו ללוות אותו לכל חור בגאווה רבה. יש אלפים כמוני, אולי עשרות אלפים. בדרך כלל אני לא אוהב להיות חלק מעדר, אבל הפעם אני דווקא שמח להיות עוד כבשה פועה בשמחה ומוחאת כפיים אחרי סל. גם רעיית הנשיא וסבתא נועה היו, ודאי, איזו שאלה.

למה שמח?

כי כבר עשרים שנים בערך שאני עוסק בסיקור כדורסל מהדרגים הגבוהים. יורוליג, ליגת קזינו, NBA, יו נואו. אחרי המון-המון שנים חזרתי לשטח, ממש לשטח, לשטח שהוא הכי הכי הכי לשטח, כן? משחק קט-סל במחוז זבביר, תחילת הדרך ממש. אין יותר שטח מזה. מקום בו אין זרים, אין מתאזרחים, אין אנשים שהתנפח להם השכל והאגו עם השנים ואין תקשורת בכלל. רק ילדים, הורים, שופט אחד, מזכירות ולוח שעונים פשוט וילדים שמאוד רוצים לשחק כדורסל. ומגרש פתוח.

אז ככה:

קט-סל משחקים כיום במשך שש שישיות, שכל אחת מהן נמשכת חמש דקות. יש כל מיני חוקים לגבי שיתוף ילדים, שאני לא ממש מעורה בהם, אבל בשורה התחתונה יש חובה על כל מאמן לשתף את כל השחקנים שבסגל. מותר לשמור אך ורק מקו חצי המגרש, ולא בחצי המגרש של הקבוצה התוקפת. וישנו כמובן אותו קו קטן, משהו כמו 30 סנטימטרים קרוב יותר לסל מקו העונשין, שהילדים זורקים ממנו אחרי עבירה. יפה. סביר שאלמד עוד כמה דברים עם הזמן.

אהה, ומשחקים אחת לשבועיים ולא פעם בשבוע. אולי סוף-סוף תפסו שכל באיגוד הכדורסל והפחיתו את מספר המשחקים, לטובת יותר אימונים ושיפור יסודות. זה הרבה יותר חשוב בגיל הזה (כיתות ה') מאשר
35:51 לצד כזה או אחר, אפילו שכולם מאוד אוהבים לנצח ורצים לראות את הטבלאות של איגוד הכדורסל או אתרי האינטרנט שמסקרים ליגות מהסוג הזה.

מה עוד?

המאמן שלנו, בחור צעיר בשם ניר, צועק. הוא צועק וצועק וסבתא נועה די לא חיה בשלום עם העניין, אני מניח, ושאלה את רעיית הנשיא אם גם גיל 'והתרגיל' סלע, כשהוא מאמן את נשות הפועל פ"ת, צועק. ענתה 'רעיית' כי היא מניחה שכן, אם כי מעולם לא צפתה ב'תרגיל' כמאמן. נו, כזה הוא המצב. שיעלה ליגה קודם לליגת קזינו לנשים, ואז נרוץ בהרכב מלא לראות אותו שם.

וכאמור, צועק המאמן על הילדים בלי סוף. שואג ממש. אני בעד, אגב. בבית הם הרי בלאו הכי מתעללים בנו, ההורים, ועושים מה שבראש שלהם כבר בגיל הזה. אז הנה אחד שמכניס קצת אחריות, קצת משמעת, קצת סדר, גורם להם אפילו להיעלב קצת אם צריך, או לקחת ללב, או להבין שאם הם מפשלים הם צריכים לשאת בתוצאות: הוא פשוט יצעק עליהם. ואם אני ילד בן 10 והוא שואג עלי ככה, אני מצטנף בשנייה. לא צחוק.

מה עוד למדתי? שיש לנו בקבוצה אחד מטלון, רכז נמוך ולא רע, יש אופיר אחד, יש מישהו בשם סגל, יש סלע (שזה איתי, כי מסתבר שיש עוד איתי בקבוצה) ויש עילי, שהוא החבר הכי טוב של הפלאי, ועוד כמה חבובים. מפה לשם, קבלו נתון משמעותי מאוד: כשמטלון על המגרש, סלע משחק כגבוה. כשהוא לא, סלע מרכז.

בחיי, מרכז.

הילד הכי גבוה במגרש הוא רכז לכל דבר. וכן, הוא גם היחיד במגרש שיש לו שרוול אלן איייברסון וקובי בראיינט, יו נואו. שחור כזה. קנינו לו ב-15 דולר בבוסטון-הכרך בקיץ. הרג אותנו טיול שלם על הדבר הזה, לא נקנה?

כך או אחרת, אחרת או כך, הוא מרכז לא רע. ניר די מאמין ביכולת שלו לקחת שחקן לאחד על אחד וללכת עד לסל. זה עבד לא רע בפעם אחת, אם כי יש לומר שבפעם אחרת איבד הרכז הגבוה כדור לשומר הקטן והזריז שמולו, והסיפור הפך לסל במתפרצת מהצד השני. לא נעים, אבל ככה לומדים. מה, מוטפצ'יץ' לא איבד כדור כזה למוטי דניאל פעם ביד אליהו, חטיפה שגמרה משחק? אז גם איתי סלע הפלאי יכול. בטח בכתה ה', כן?

סלע קולע סל עם הבאזר וסוגר את זה על 15 הפרש לצהלה. ואני, עם הכפכפים, הטריקו השחורה ומכנס החמש שישיות, או שבע שמיניות, בטלן אמיתי, הולך לוודא בסיום שהילד רואה על העיניים, יען כי התנגש ראש בראש עם אחד הקטנצ'יקים ששמר עליו כשריכז. בודק. הוא בסדר.

והמאמן של צהלה לוחץ יד ואומר לחבורת בנות צעירות שעומדות לידו: "אתן רואות? הנה, זה אבא של מספר 12, החתיך. הוא כתב את היומן שחילקנו לכם השנה", ומפנה אלי ראש ואומר: "רק שתדע, השתמשתי בעובדה שאתה כאן כדי לתת לשחקנים שלי מוטיבציה. אמרתי לילדים שאתה אבא של 12 ושבאת לראות אותנו ושאם נהיה טובים אתה תעשה עלינו כתבה עם צילום ביומן של השנה הבאה".

איי איי איי, תענוג. סלבריטי ממש.

אבל היי, הרבה לפני זה אני אבא של החתיך, מספר 12, ממשיך הדרך.