שלשום הייתי בבאר מילכה. באר מילכה אמרתי, וזה בסדר גמור אם אין לכם מושג על מה אני מדבר. כלומר, זה לא בסדר, אבל זה די מובן. אם אבא שלי, שמכיר את הארץ יותר ממה שהיא מכירה את עצמה, לא ידע על מה אני מדבר כשסיפרתי לו לאן אני נוסע, מה יגידו אזובי האטלס? לא חושב שאטעה יותר מדי אם אהמר של-85 עד 90 אחוז מאוכלוסיית ישראל אין מושג מה זה ואיפה זה באר מילכה.

ולכן, עוד לפני שניגש לעצם העניין, רגע של גיאוגרפיה. באר מילכה הוא יישוב קהילתי, שהוקם לפני כשלוש שנים סמוך מאוד לגבול עם מצרים, בשכנות לניצנה, כמהין וקדש ברנע, אם זה עוזר לכם להתמקד. אם עדיין לא - בואו נאמר שהוא נמצא כ-70 ק"מ דרומית-מערבית לבאר שבע. זה יספיק. זהו אחד ממספר יישובים חדשים שהקימה בנגב תנועת "אור", וכיום מתגוררות בו כ-20 משפחות. אם המדבר עושה לכם את זה, מדובר במקום מדהים. במרומי דיונה גבוהה, משקיף על אזור בו כמעט לא נגעה יד אדם, עם שקט ושלווה כמו שאפשר למצוא רק במקומות כאלה, שרובנו נגדיר כ"סוף העולם".

מה עשיתי שם? או, אני שמח ששאלתם. הארגון שבו אני עובד מגייס לא מעט כספים למען המון מטרות נעלות בכל הארץ, אולם מתמקד בנגב, לרבות סיוע ליישובי תנועת "אור". לבאר מילכה הגעתי עם משפחה מארה"ב, שתרמה ספציפית למקום וביקשה לסייר ולהתרשם מהנעשה בו.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: או, בדיוק אנחנו מחפשים תורם רציני להקמת רדיו כדורסלע. תרשה לי לדחוף את האף בחוצפה, סר ש., ולשאול אותך האם הגוף בו אתה עובד, או המשפחה שאיתה סיירת בשטח, יסכימו לספנסר אותנו קלות? נודה על תשובה חיובית. המשך נא).

היה ביקור נחמד ומעניין. באמת שהיה. חיכו לנו נציגים מקומיים, סיפרו איך חיים התושבים (כרגע במבנים זמניים, עד שבתי הקבע יהיו מוכנים), ממה הם מתפרנסים (בעיקר מחקלאות), מה התכניות לטווח הרחוק (לגדול ולהגיע ל-100 משפחות) וכן הלאה. אחר כך יצאנו לסיור רגלי קצר ביישוב. הלכנו לכאן, שמענו הסברים שם, ובאמת היה בסדר גמור, אלא שכל הזמן הסתובבתי בתחושה שמשהו חסר לי. משהו שחייב להיות שם אבל איננו. רק כשכבר היינו בדרך חזרה לכיוון צפון, הבנתי פתאום מה זה היה.

אין בבאר מילכה מגרש כדורסל.

פשוט כך. אין מגרש כדורסל. פארק מרכזי - יש, מדשאות, ספסלים וכו' - יש, מגרש משחקים יפה לילדי היישוב - גם יש, אבל כדורסל אין.

יש לי את כל ההערכה בעולם לאנשים האלה. באמת ובלי טיפת ציניות. בעצם היותם שם הם עושים דבר גדול, ובלי לבדוק משפחה-משפחה, אני בטוח שלפחות חלקם הגיעו לבאר מילכה על בסיס ערכים מאוד מסוימים, ולא ניכנס כאן למלים גדולות מדי כמו "שליחות" ו"חלוציות". אבל אם כבר ערכים, חברים, נא לארגן בהקדם גם מגרש כדורסל. לא היינו רוצים שהילדים החמודים שראינו במהלך הביקור יתדרדרו בלית ברירה לענף-שאין-לנקוב-בשמו, נכון?

הלאה. בעניין רב קראתי על חוויותיו של יו"ר הדירקטוריון במשחק הבכורה הרשמי של מס' 12 הפרטי שלו. קראתי, ולא אכחיש שאפילו קינאתי בו קצת. למה קינאתי? כי כפי שהדברים נראים כרגע, לא נראה לי שבשנים הקרובות אזכה ליהנות מחוויה דומה. יורש העצר מעולם לא היה ואם יורשה לי לנחש גם לעולם לא יהיה בכיוון - הוא הרבה יותר בענייני קולנוע וכתיבה, הנער - בעוד הנסיכות מגלות כישרון לא מבוטל דווקא בתחום הריקוד.

וזה חבל לי. ברור שכמו כל הורה נורמלי, הכי חשוב לי שלילדים יהיה טוב, ושהם יתמקדו רק במה שהם אוהבים ונהנים ממנו. אבל באיזשהו מקום, מאוד הייתי רוצה שהמשהו הזה יהיה כדורסל. מה יש? שגם לי תינתן האפשרות ללוות מי מהם לכל מגרש, באיזה חור שזה לא יהיה, להתרגש מכל פעולה מוצלחת, לשמוח בניצחונות, לנחם אחרי הפסדים ולדמיין את אותו יום בו ימהר אחד מהם אל מקום מושבי ביציע, בעוד מצלמות רשת ABC, או מי שזה לא יהיה, מתמקדות בנו, והשדר אומר משהו כמו: "תראו את ה-MVP של סדרת הגמר רץ לקבל חיבוק גם מאבא".

אז זה לא יקרה, כנראה, אבל היי - גם השטיח האדום בטקס האוסקר או הפרמיירה של 'מיומנה' זה בסדר גמור מבחינתי. העיקר שייהנו, הילדים, ושיהיו בריאים, כמובן.

shaharhermelin@gmail.com