הופעת הבכורה ב-NBA של מג'יק ג'ונסון נערכה לפני קצת יותר משלושים שנה. ב-12 באוקטובר 1979, לבש האליל לראשונה באופן רשמי את מספר 32 בסגול-זהוב, ועלה על הפרקט של הקליפרס, ששיחקו אז עדיין בסן דייגו. הררי ציפיות נערמו סביב הבחירה מספר אחת בדראפט, ומג'יק לא איכזב ונתן שואו מצוין. למרות זאת, מצאו עצמם הלייקרס שתי שניות לסיום בפיגור 102:101, כאשר הכדור שלהם בקו מחצית המגרש.

משימת הכנסת הכדור הוטלה על הפורוורד דון פורד. פורד מצא על פינת קו העונשין את קארים עבדול-ג'באר, שקבר סקיי-הוק מדהים עם הבאזר. 102:103 לייקרס. מג'יק החוגג נתלה על צווארו של קארים, וחיבק אותו במשך שניות ארוכות, עד שהאיש הגדול נאלץ להורידו ממנו כמעט בכוח. "אף פעם אל תעשה את זה שוב", אמר קארים לרוּקי הנרגש, "שכחת שיש לנו עוד 81 משחקים העונה?".

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשקראתי ושמעתי את כל הסיכומים והראיונות בעקבות הופעת הבכורה של עמרי כספי. עם כל הכבוד למעמד ההיסטורי מבחינת הכדורסל הישראלי, ולמשחק הטוב של כספי עצמו, אפשר היה לחוש על פי חלק גדול מהדיווחים כי זה רק עניין של יום-יומיים עד שכספי ייבחר לחמישיית האול-סטאר של המערב, ושגם המירוץ לתואר ה-MVP של עונת 2009/10 די סגור.

מבחינה זו, דווקא טוב שבא המשחק המאוד פושר של עמרי מול ניו אורלינס. אולי לא כל כך בשבילו, אלא בשביל כולנו. כספי שחקן טוב, ויש לו את כל הפוטנציאל להפוך לשחקן NBA לגיטימי להרבה שנים, אבל עד שזה יקרה, כדאי שכולנו נרגיע קצת. עוד יהיו לו משחקים מצוינים, משחקים ככה-ככה, וגם ערבים חלשים. לא כל משחק של דאבל-פיגרס צריך מבחינתנו להיות פסטיבל, ולא כל הופעה של 4 נקודות בעשר דקות היא סקנדל.

בואו ניתן לו להתקדם צעד-צעד, בלי יותר מדי טררם אחרי כל משחק ומשחק. בטוח שזה יהיה עדיף גם לו וגם לנו. בינתיים, אף אחד לא שם לב לבעיה המרכזית בכל הסיפור, והיא שבמקום כמה שיותר שידורים של קליבלנד, לייקרס, סלטיקס או מי שזה לא יהיה בין הקבוצות שבאמת כיף לראות, אנחנו מוצפים בסקרמנטו קינגס שעם כל הכבוד לכספי - הם וכדורסל עדיין לא כל כך מתחברים. הרי לכם עוד סיבה לצפות לשיפור של עמרי וחבריו.

וסתם ככה, גם מאחר שזה סיקרן אותי באופן אישי, וגם כדי לשים דברים טיפונת בפרופורציה, חיפשתי ומצאתי את צמרת טבלת עונות הרוקי הטובות בהיסטוריה של הליגה, כפי שנבחרו על יד שורה של מומחי NBA. זה כמובן לא בדיוק הוגן כלפי כספי - גם לאור השמות המאיישים את עשרת המקומות הראשונים, גם כי מדובר בתקופות אחרות וברוב המקרים בתפקידים אחרים על המגרש, וגם לאור "המשימה הלאומית" המוטלת על כתפיו - אבל מה אכפת לי? כבר השקעתי את הזמן, כבר מצאתי, אז קבלו, מלמטה למעלה.

10. טים דאנקן (97'-98'), סן אנטוניו ספרס, 21.1 נקודות, 11.9 ריבאונדים, 2.5 חסימות.

9. לארי בירד (79'-80'), בוסטון סלטיקס, 21.3 נק', 10.4 ריב', 4.5 אסיסטים.

8. דייויד רובינסון (89'-90'), סן אנטוניו ספרס, 24.3 נק', 12 ריב', 3.9 חסימות.

7. שאקיל אוניל (92'-93'), אורלנדו מג'יק, 23.4 נק', 13.9 ריב', 3.5 חס'.

6. מייקל ג'ורדן (84'-85'), שיקאגו בולס, 28.2 נק', 6.5 ריב', 5.9 אס', 2.4 חטיפות.

5. אלג'ין ביילור (58'-59'), מיניאפוליס לייקרס, 24.9 נק, 15 ריב'.

4. קארים עבדול ג'באר (69'-70'), מילווקי באקס, 26.7 נק', 13.5 ריב'.

3. וולט בלאמי (61'-62'), שיקאגו פאקרס, 31.6 נק', 19 ריב'.

2. אוסקר רוברטסון (60'-61'), סינסינטי רויאלס, 30.5 נק', 10.1 ריב', 9.7 אס'.

ובמקום הראשון:

ווילט צ'מברליין (59'-60'), פילדלפיה ווריורס, 37.6 נק', 27 ריב', 2.5 אס'.

איפה מג'יק, אתם שואלים (וגם אם לא, אני אענה)? העונה הראשונה של הקוסם ננעלה עם ממוצעים "צנועים" של 18 נק', 7.7 ריב' ו-7.3 אס'. אה כן, והיה גם העניין הקטן הזה של 42 נקודות, 15 ריבאונדים, שבעה אסיסטים ושלוש חטיפות בניצחון החוץ של הלייקרס על הסיקסרס, 107:123 במשחק השישי והאחרון בסדרת הגמר. הכל, כאשר הוא מתופקד כסנטר במקום קארים הפצוע. הנה משהו שכספי, וכולנו, יכולים כרגע רק לחלום עליו, תרתי משמע.

shaharhermelin@gmail.com