אהלן ערן!

ריישית כל, כמו שאולי סבתא שלי היתה גם אומרת (אני לא בטוח), אבהיר משהו: מאז גיל 12 אני לא מת על האימפריה הצהובה. מה לעשות. אני מבין הח'ברלייץ שכבר שנים אינספור צופים בכדורסל ביום ראשון, בעודם מתבגרים ומזדקנים (ורק עפר שלח נשאר בחיינו תמיד ונראה בדיוק אותו דבר. חשוד. האם הוא רובוט?).

בתוך קהל הכדורסל יש הרבה טיפוסים כמוני, שפשוט הבינו שלאהוד את מכבי בימי ראשון, זה מרגש בערך כמו לקרוא 100 עמודי פוליסת ביטוח של טוסטר משולשים.

מה שכן, אירופה זה אירופה, ובימי חמישי באמת היה כיף לראות את ג'מצ'י, היונה והגודס, את קטשפר, ואפילו את הצמד כספיהו משתדלים להרביץ תורה בגויים. אפילו קבוצת הזרים של שאראס-וויצ'יץ'-פארקר עוררה בי התרגשות, אם בגלל הבלחות הבורשטיין, אם בגלל שנשארו פה כמה שנים, ואם בגלל שפשוט הצליחו בטירוף.

ניסיתי לראות את המשחק מול ויטוריה בשבוע שעבר. באמא שלי, ניסיתי. אבל מה בדיוק אמור לעורר בי הזדהות לקבוצה? מה פה מייצג את מדינת ישראל? 5-6 הדקות שקיבלו במשותף לימונד גרין ופניני?

לפיני יש אינטרס אחד ויחיד - לנצח. אבל אם אני הייתי שמע'לה, נפול הפנים הנצחי, הייתי דואג לגבי הילדים שרואים את המשחק אתמול, ואומרים לאבא: " יו, אני רוצה להיות כמו הליאור אליהו הזה. תותח בן תותחים. איך אמרת קוראים לקבוצת הזרים הזאת שמשחקת נגדו?"

אם כבר קבוצה בינונית באירופה, כמו שמכבי נראית, לא עדיף סגל של 8-9 שחקנים, אבל עם אליהו והלפרין (בהנחה שאת כספי באמת לא היו יכולים לפתות להישאר), יעלו כמה שיעלו, ועם גל מקל כרכז שני ולא כמשקולת נייר אנושית, מאשר אוסף שכירי החרב הזה?

ברור לי שהדומיננטיות של הישראלים בניינטיז לא תחזור. גם האדומים הירושלמים האהודים עלי הם קודם כל הזרים. אבל נעימי, אוחיון, ששון ואינשאללה גם קוקיה, מהווים חלק חשוב מהקבוצה, כולל באירופה. זו עדיין קבוצה ישראלית, גם אם פחות מימי גורדון את שפע.

אם מכבי לא תתעשת בנושא, האהדה אליה תקטן, לדעתי, עם הזמן. לא כל אוהדיה רק מורעבי ניצחון. יש שם כמה שאשכרה אוהבים את הכדורסל הישראלי.

רועי וידברג

שמע, הנושא הזה בכותרות כל הזמן והיות שהמייל שלך נשלח לפני מספר ימים ובינתיים היה עוד משחק יורוליג, תרשה לי לעדכן אותך במה שכבר ידוע: 23 דקות לכל הישראלים של מכבי ת"א ביחד נגד צסק"א, כולל המתאזרח הזקן והישראלי שמעולם לא שיחק בנבחרת, ואף לא נקודה אחת. זה המאזן.

הסיפור מורכב. אני חושב שמכבי ת"א היתה צריכה לעשות הרבה יותר ממה שניסתה לעשות, כדי להשאיר כאן את יותם הלפרין וליאור אליהו ולהיעזר בהם כשחקנים מובילים. נוצר מצב ששני אלה, שלגביהם, אגב, היו לא מעט טענות מקצועיות לאורך התקופה שלהם כאן, הראשון על רכרוכיות והשני על הגנה, התבררו פתאום כיעדים מחוזרים ביותר על ידי שני מועדוני צמרת באירופה שמוכנים לשלם להם שכר אדיר. מאוד אירוני לדבר על זה דווקא השבוע, כשהלפרין קיבל מינאקיס 11 דקות בלבד נגד וילנה ולא משחק כלל בליגה היוונית, ואליהו זכה לשלוש דקות וחצי מאיוונוביץ' בניצחון על לובליאנה.

עוד לא ראיתי מועדון אירופי שיכול להוציא את דיאמנטידיס מפנתינאייקוס או את נבארו מברצלונה, אבל זה לא רק בגלל הגאווה הלאומית וגאוות המועדון של השחקנים עצמם, אלא בגלל תקציבי הענק של המועדונים שלהם. למכבי, מסתבר ומתברר, אין את הכסף הזה והיא לא יכולה להשאיר אצלה את אליהו, אלא אם כן היא מקבלת החלטה עקרונית, בדיוק כפי שקיבלה לגבי מגבלת גובה שכר (ככה פורסם, כן?) בת כמיליון דולר מקסימום עבור שחקני הרכש העונה.

איש לא הפריע להנהלה לקבל החלטה אחרת, שלפיה אליהו והלפרין הם שני השחקנים הראשונים שמוכנים ומעדיפים להשקיע בהם יותר, הרבה יותר, ממה שהרוויחו עד עכשיו, כדי להפוך אותם לסמל המועדון וליעד להזדהות מצד כל הצופים, האוהדים ואוהדי העתיד.

אתה חושב שהלפרין ואליהו רחוקים עד כדי כך מדיאמנטידיס ונבארו? אני חושב שלא. שניהם הגיעו לגמרים אירופיים, למעמדי פיינל פור, זכות בתארים מקומיים. אם היו נותנים להם עוד שנתיים-שלוש במכבי ת"א עם הזרים הנכונים לצידם, הם היו יכולים לזכות גם בתואר האירופי ולהפוך לשמות שילדים - לא רק בישראל
אלא בקצה ספרד, איטליה או רוסיה - ממלמלים את שמותיהם ונשבים בקסמם. ממש כמו שקרה לי עם בוב מורס או אנטונלו ריבה או כשהייתי ילד, וידעתי לדקלם כל ליפירידיס יווני או אוסולה איטלקי ברחבי היבשת.

הנושא הזה של הזדהות הוא חשוב מאוד, גם אני מסכים, אבל הקטע של ילד ישראלי שמחפש אך ורק אחר הגיבור הישראלי שכמותו הוא רוצה להיות, די חלף מהעולם נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

כשאני הייתי ילד מיקי ברקוביץ' היה גיבור, אבל אישית דווקא העדפתי את לו סילבר. איתי סלע הפלאי דיבר איתי בגיל 5 על וויצ'יץ' כשחקן שהוא הכי אוהב ורוצה להיות כמותו, וכל ילדי הגן שלו עסקו בשאראס ופארקר. חוץ מזה, בקרוב מאוד כבר לא ממש יהיה חשוב מי הישראלים שמשחקים במכבי ת"א וכמה דקות קיבל לימונד בערב מסוים, היות שכל הילדים בארץ, תן לזה עוד קצת זמן, ירצו להיות כמו עומרי כספי, בדיוק כפי שילדי צרפת רוצים להיות כמו טוני פארקר ולא כמו הצרפתי הבכיר של וילרבאן או אורליאן, או ילדי גרמניה חולמים להיות דירק נוביצקי ולאו דווקא הגרמני הבכיר של אולדנבורג או אלבה ברלין.

הסיפור מורכב, אמרתי קודם, והוא באמת כזה. מצד אחד הייתי רוצה לראות כאן את אליהו והלפרין ואת פניני ולימונד ומקל משחקים, מצד שני ראינו בעצמנו באליפות אירופה האחרונה שנבחרת ישראל, עם כל החבר'ה האלה, כשלה. אני מניח שאם היא היתה מסיימת במקום השלישי או הרביעי באליפות, היה קשה יותר לרבי פנחס הגרשוני לעשות מה שהוא עושה עכשיו עם הסגל שלו.

כך או אחרת, אחרת או כך, אם המצב הזה יישאר כפי שהוא נושא הישראלים, שכרגע עדיין חם, פשוט יידחק. נושאי השיחה יהיו לאמפה, אידסון, פרקינס והאחרים, והדיונים יגעו בעניינים מקצועיים נטו. אישית אני חייב לומר לך, שמשנה לשנה מכבי ת"א פחות ופחות מעניינת אותי, ואני מוצא את עצמי נהנה יותר משידורי ליגת קזינו בין כל מיני ג"ג הפקות כאלה לבין בני השרון ואחרות. מרוב משחקי הליגה בהיכל נוקיה אני בכלל נרדם כבר שנים, הם פשוט משעממים נורא ומהווים אנטיתזה מוחלטת לאולם המלא, לאנרגיות ולטרראם שיש בימי חמישי ביורוליג.

אבל מכבי היא עיקר העשייה, היא לב העבודה והיא שמחזיקה את העניין התקשורתי בכדורסל הישראלי. לפעמים אני חושב, שבלעדי מכבי ת"א ענף הכדורסל כאן היה דומה לכדורעף מבחינת התעניינות.

בקיצור, קצת ברחתי מהנושא, וקצת לא ברחתי, ובסופו של דבר התשובה היא אותה תשובה כל הזמן: אלה החוקים, זה מה יש ועם זה משחקים. לא מעניין אותך – אל תראה. לא מעניין ילדים – שלא יראו. אני יכול לומר בפה מלא, שאלמלא הייתי ממש עובד בזה, הייתי כבר מזמן מגדיר את ימי חמישי בערב כמועד פוטנציאלי נוח לבילוי עם רעיית הנשיא, במקום לשבת בבית צמוד לטלוויזיה ולמחשב שבוע אחר שבוע, או לצאת להיכל מפעם לפעם. והאמת? הייתי עושה את זה גם אם הישראלים היו משחקים וגם אם לא, פשוט כי יש חיים מעבר לכדורסל. וואו, ממש אמרתי את זה.

ואגב, שלח לא נראה תמיד אותו דבר. תאמין לי שהיה לו פעם שיער על הראש.

שלומות ונצורות בשלב זה.