הנה תמונה שממש לא לקוחה מעולם הדימיון והפנטזיה: קבוצתכם האהודה, מי שזו לא תהיה, נמצאת לקראת סיומו של משחק צמוד וקובע, כאשר לרשותה לא עומד אף שחקן קלאץ' ברמתם של ג'ורדן, קובי, מג'יק או מיקי. לחילופין, בשניות הסיום של אותו משחק ממש נשלח אל הקו מישהו שהאחוזים שלו משם נמוכים ממפלס הכנרת (למה ישר לקפוץ עם יוגב אוחיון? אפשר גם שאקיל אוניל). כמה הייתם מוכנים לתת כדי שתוכלו לבצע על המקום חילוף, ושהכדור יהיה בידיים אמינות, בטוחות ויציבות? הרבה, נכון? נכון.

מהסיבה הזו בדיוק, מצאתי את עצמי בשבועיים האחרונים מספר פעמים מול הטלוויזיה, בשעות עליהן אפילו תרנגולים לא מוכנים לשמוע. הכל, כדי לצפות באחד הספורטאים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים, ותתפלאו, הוא ממש לא כדורסלן. לא כל כך נהוג כאן להתייחס לענף שלו, אבל בסוף השבוע הזה אני בוחר להצדיע לו על פני כל אחד אחר. לו, למריאנו ריברה, מספר 42 של הניו יורק יאנקיז והסוגר הגדול ביותר בתולדות הבייסבול.

ייאמר מיד: אני ממש לא אוהב בייסבול. בסדר, זה ה-ספורט הלאומי האמריקאי וטירוף מוחלט בעוד כמה מדינות, מאות מיליונים עוקבים אחרי כל שביב מידע ובדל סטטיסטיקה (וישנם בלי סוף כאלה), השחקנים המצטיינים הם אלילים ברמות שכוכבי ענפי ספורט אחרים יכולים רק לחלום עליהן וכו' וכו'. אותי הוא כמעט תמיד משעמם. עונה של 162 (!) משחקים, המוני שחקנים שעל רובם לא שמעתי וכנראה לא אשמע, משחקים בהם יכולות לעבור דקות ארוכות בלי ששום דבר ממש מעניין קורה וכן הלאה. אבל לא ריברה. "מו", "סופר-מריאנו", "איש החול" או איך שלא תרצו לכנות אותו, הוא סיפור אחר מבחינתי. הוא פשוט מלך העולם.

שישים שניות על מריאנו ריברה: הוא נולד לפני כמעט 40 שנה בפנמה, ומהר מאוד אובחן כמגיש (פִּיצֶ'ר) כשרוני במיוחד. בגיל 21 נבחר על ידי היאנקיז, אבל את חמש השנים הראשונות שלו בארה"ב בילה בליגות הנמוכות, בקבוצות הבת של המועדון. ב-1995, כשהוקפץ לליגה הבכירה, הוא נוסה כפיצ'ר פותח, ולא זכה להצלחה מי יודע כמה. בשלהי 1997, הוחלט להעבירו לתפקיד הסוגר - זה שעולה מהספסל כדי להחליף את הפיצ'ר הפותח ולהבטיח את הניצחון, מה שמכונה בז'רגון הבייסבול SAVE - והשאר כתוב בדברי ימי הליגה. אם לחזור לרגע לכדורסל, יש יותר סיכויים שמכבי ת"א תפסיד אליפות בארץ, מאשר שמריאנו יפסיד משחק ליאנקיז.

האיש פשוט לא יאומן. הוא עולה לכל משחק - בין אם זה משחק זניח באמצע העונה מול איצטדיון חצי ריק, ובין אם זה, כמו בחמישי לפנות בוקר, כדי להבטיח את הניצחון במשחק האחרון של סדרת הגמר, ה"וורלד סיריז" - בדיוק באותה צורה. עם שקט נפשי אבסולוטי, רגוע כאילו בזה הרגע חתם על עוד חוזה עתיר מיליונים, ועם יד ימין קטלנית. זה נגמר כמו שזה נגמר בדרך כלל: היריבה, במקרה זה האלופה היוצאת מפילדלפיה, לא הצליחה להשיג מולו אפילו נקודה (RUN) אחת. היאנקיז חגגו אליפות מספר 27, יותר מכל קבוצה באיזשהו ענף ספורט מקצועני בארה"ב. לריברה עצמו זהו תואר חמישי, וזה המון.

הנה כמה נתונים שלו, שאולי לא יגידו הרבה לחלק מכם, אבל מבטיח לכם שמדובר במספרים על גבול הדימיוני במונחי בייסבול, ואולי בכלל: חמש אליפויות כבר אמרנו, אבל עוד לא הזכרנו 566 הצלות (40 בפלייאוף), 10 הופעות באול-סטאר (כולל ארבע הצלות), שיא ליגה - אחד מתוך 26 בהם הוא מחזיק - של 34 סיבובים (אינינגס) רצופים בהם איש לא עשה מולו נקודה, 23 הצלות רצופות בפלייאוף בין השנים 2001-1998, MVP של סדרת הגמר ב-99' ועוד ועוד. צריך פשוט לשמוע את יראת הכבוד בקולם של השדרים כאשר הוא עולה למגרש, או לראות את מבט ה"למה דווקא אני?" בעיניהם של החובטים העולים מולו, כדי להבין.

בקיצור, אם רק היה לנו בכדורסל מישהו כזה, שידעת שבכל רגע נתון אפשר להעלות אותו כדי להבטיח כמעט בוודאות את הניצחון, חיינו היו קלים ונעימים הרבה יותר. בינתיים, כיף גדול היה לראות לפנות בוקר את חיוך הניצחון שלו. מבּרוּק, מוֹ, אוהבים אותך הרבה ושמחים בשמחתך גם כאן בארץ הקודש. סגור.

shaharhermelin@gmail.com