פ', אחד מחבריי הטובים, התגרש לא מזמן. קורה במשפחות הכי טובות. למרבה המזל והשמחה (בהתחשב בנסיבות, כמובן), הוא ואקסיתו נפרדו יפה, בלי לריב ובלי בלגנים. צ'יק-צ'ק סיכמו על חלוקת הרכוש הלא רב שלהם ועל גובה המזונות שישלם פ' לילדם המשותף, חתמו על הסכם גירושין והביאו לרבנות רק כדי לקבל את החותמת הרשמית.

כמה ימים אחרי שהכל הפך לפורמלי, ישבנו איתו והוא פירט מה וכמה הוא צריך לשלם לאקסית. "זה נשמע לי הרבה מדי. נראה לי שיצאת פראייר", אמר אחד החבר'ה. "אתה לא מבין", חייך פ' בתשובה, "שווה היה לי לשלם קצת יותר, כדי שהכל ייגמר גם מהר, וגם עם מינימום נזקים לכל המעורבים, במיוחד לילד. תזכרו כולכם: יש דברים שפשוט לא מודדים בכסף".

ביום חמישי האחרון, נזכרתי בסיפור הזה דווקא בהקשר אחר לחלוטין. ארבע הנקודות הדי עלובות שתרמו הישראלים של מכבי (מצטער, בלות'נטל לא נחשב אצלי עדיין כישראלי) ב-32 דקות משותפות, מהן 22 חריגות מאוד של גיא פניני, הביאו אותי לחשוב על השאלה: האם הכסף שמקבלים במכבי שווה את הדקות האינסופיות של חיזוק שרירי הישבן על הספסל?

"ברור שכן", אמר לי פעם שחקן עבר בכיר במכבי, "אל תקשיב לכל הקישקושים וההתבכיינויות כלפי חוץ של 'אני רוצה לשחק ולא אכפת לי מהכסף'. כל אחד מהבכיינים האלה - ועוד מלא שחקנים מקבוצות אחרות שהיו מוכרים כליה כדי להתחלף איתו - לוקח בשתי ידיים את ה-200, 300, או 600 אלף דולר שמכבי משלמת בשנה, ומוכן בשביל סכומים כאלה לא לשחק אפילו שנייה במשך עונה שלמה. למה מה? 80 אלף דולר בשביל 35 דקות בערב בעירוני ר"ג או בעפולה ישמחו אותו יותר? בסופו של דבר מדובר בפרנסה שלו".

וזו נקודה מעניינת, לפחות אותי. לעניות דעתי הלא קובעת, רוב האנשים יאמרו כי צודק אותו בכיר. הרי אם בעונה אחת במכבי אתה יכול להרוויח מה שהיית עמל בשבילו שלוש, ארבע או שש שנים במועדונים אחרים, והכל במחיר דקות בודדות בלבד על הפרקט - מה אכפת לך? קח את הכסף וסתום. שאחרים יזיעו. אמנם, לא ממש יהיה לך חלק בניצחונות ובהישגים, אבל מצד שני - איש גם לא יפיל עליך את תיק הכישלונות.

לעומת זאת, האם בבסיסו, ביסודו ובמהותו לא רוצה כדורסלן קודם כל לשחק? האם לא בוער הנושא בעצמותיו ברמה כזו, שהוא ישנן לעצמו כי ישנם דברים שלא מודדים בכסף, ויילך לחפש לו מקום בו לבטח ישתכר פחות, אבל יש סיכוי גדול שיהיה גם שחקן מוביל וגם מאושר יותר?

תומר שטיינהאור, למשל, הבהיר זאת היטב בשעתו, כשנטש את יד אליהו אחרי עונה אחת בלבד, והלך להיות כוכב ברעננה, אבל מאוד מעניין היה לשמוע את המכבים של היום, או לפחות של השנים האחרונות. מה חושבים לעצמם יניב גרין, רביב לימונד או גל מקל. האם זה משהו כמו: "שיקפצו לי כולם. העיקר שהמשכורת נכנסת, וחוץ מזה אני עוד אהפוך לשחקן קבוע בחמישייה"? או אולי "איזה כיף לדרור חג'ג'"? כל היודע דברים לאשורם, מתבקש לפנות למערכת.

ובעניין אחר, האם כבר יצא לכם לראות את זה? ככה, בלי שנשים לב, הולך ומתפתח אחד משני דברים: או שוויל ביינום הופך לשחקן NBA לגיטימי לחלוטין, אולי אפילו קצת למעלה מזה (11.6 נק', 4.1 אסיסטים ושלושה ריבאונדים ב-26.3 דקות), או שהליגה בכלל, והפיסטונס בפרט, מתכנסים לכיוון השכונה ההולמת את מידותיו של האיש. עם או בלי קשר, מקומו במשחק האול-סטאר הקרוב אמור להיות מובטח, גם אם מדובר בינתיים רק בתחרות ההטבעות.

shaharhermelin@gmail.com