ללברון ג'יימס היתה הארה בסוף השבוע: עם סיום העונה הזו הוא יוותר על מספר 23, כהוקרה ל-23 הגדול מכולם, מייקל ג'ורדן. לדעתו של האורקל מקליבלנד, על כל השחקנים הלובשים את אותו מספר לעשות כמותו, ועל הליגה כולה להוציא את 23 מהמחזור, ולא לתת לאיש ללבוש אותו לעולם. "אם אני לא אלבש יותר 23, ברור שאף אחד אחר לא צריך לעשות זאת", זו היתה רוח דבריו הצנועים של לברון.

ואני אומר: יאללה-יאללה, לך תתעסק בדברים חשובים יותר, כמו לזכות באליפות או משהו. לא שלא מגיע כל הכבוד והיקר לג'ורדן, ברור שמגיע. אבל הוא קיבל, מקבל ויקבל בכל מקום בו דרכה, דורכת ותדרוך כף רגלו. שכל הליגה יחד תוותר על מספר לכבודו? למה מה קרה? שחקן גדול, בעיני הרוב המוחלט הכי גדול (אני דווקא שומר אמונים למג'יק), אבל צריך איפה שהוא למתוח את הגבול.

כי עם כל הכבוד לג'ורדן, וברור שיש, והרבה, הוא לא המציא את הכדורסל, גם לא את ה-NBA, וישנה שורה לא קצרה של שחקנים שהשפיעו על המשחק ועל הליגה באופן כזה, שמגיע להם כבוד זהה. במלים אחרות, הנה, בשליפה, רשימה חלקית ביותר של מספרים שזכאים לאותו כבוד כמו 23. קבלו, מהנמוך לגבוה:

1 - אוסקר רוברטסון.

2 - מוזס מאלון, אלכס אינגליש, רד אוורבך.

6 - ביל ראסל, ד"ר ג'יי.

7 - "פיסטול" פיט מארביץ', קווין ג'ונסון.

8 - קובי בראיינט (בעתיד הלא רחוק).

10 - ארל מונרו, וולט פרייז'ר.

11 - אלווין הייז, אייזייה תומאס.

13 - ווילט צ'מברליין, מי שהליגה שינתה חוקים (שינתה חוקים!) במיוחד בגללו.

14 - בוב קוזי.

22 - אלג'ין ביילור, אולי גם קלייד דרקסלר בימיו הגדולים..

24 - ביל בראדלי, ריק בארי, מוזס מאלון (מימיו ברוקטס).

32 - מג'יק, קארל מאלון, ביל וולטון, ד"ר ג'יי (מימיו בניו ג'רזי נטס), קווין מקהייל ואו-טו-טו גם שאקיל אוניל.

33 - קארים עבדול ג'באר, לארי בירד, פטריק יואינג, סקוטי פיפן, אלונזו מורנינג ודייויד תומפסון.

34 - צ'ארלס בארקלי, האקים אולג'וואן ואו-טו-טו גם שאקיל אוניל (מימיו בלייקרס).

44 - ג'רי "היי, נחשו מי זה עדיין בלוגו של ה-NBA?" ווסט, וגם ג'ורג' "אייסמן" גרווין.

50 - דייויד רובינסון.

וכן הלאה וכן הלאה. ג'ורדן הוא ג'ורדן, אבל גם כל הנ"ל ענקים במובן הכי ענק של המלה, ואם כבר מחליטים להוציא לפנסיה לאורכה ולרוחבה של הליגה מספרי חולצות - אז גם הם בעניין. כמובן שזה לא ריאלי, וכמובן שאת הכבוד הזה הם כבר קיבלו או יקבלו, כראוי להם, מקבוצותיהם, ובהחלט די בכך. בקיצור, טוב יעשה החבר לברון אם יתעסק במה שהוא באמת עושה הכי טוב. שיהיה סופרסטאר וישתוק.

ובינתיים בפיראוס

בהקשר ישיר למה שנכתב כאן אך לפני יומיים בענייני כסף ודקות משחק, אני תוהה מדוע לא מקדישה תקשורת הספורט בכלל והכדורסל בפרט, קצת יותר מקום לכישלון המהדהד (ודאי שבין אלפי הכיסאות הריקים רוב הזמן בהיכל השלום והאחווה) של יותם הלפרין. בסדר, האיש מרוויח כמו רובנו גם יחד, אבל האם לא הגיע הזמן לשים עליו סופית את תווית ה"אין לו את זה ולא יעזור כלום"?

עם כל הצער שבדבר, ולאור העובדה שעוד חודשיים האיש כבר בן 26, נראה לי שתמו 2,694 ימי החסד של "הכישרון נמצא שם ובטוח יפרוץ יום אחד ויהפוך אותו לשחקן משמעותי בקבוצת צמרת אירופאית", לא? אה כן, והוא גם דיבר פעם על קריירה ב-NBA. ספרו את זה בבקשה לינאקיס, שבעט בו בחביבות ובלי למצמץ אל מחוץ לתחומי הסגל למשחקי הליגה היוונית, והיישר אל מרתפי ה-12 דקות ו-3.8 נקודות ביורוליג. ועוד לא דיברנו על הובלת הנבחרת לאיזשהו הישג משמעותי, או לכל הפחות לשלב השני ביורובאסקט. אם זה לא היה נראה היום כל כך פתטי, זה אולי היה אפילו קצת מצחיק.

מה יהיה? כנראה שלא הרבה יותר ממה שהיה עד היום. עוד יהיו לו ערבים של 17 נקודות ב-28 דקות, פלוס-מינוס. אולי יירשם יום אחד קאמבק למכבי תל אביב, ובכל מקרה ועל כל צרה שלא תבוא - טוב שתמיד תהיה גם אולימפיה לובליאנה.

shaharhermelin@gmail.com