שלומות,

לאחר שקראתי בלינק 'כל מילה בסלע' (אכן), נוכחתי לדעת שהרגשתך כהרגשתי והרגשתי כהרגשתך. אכן יש הרבה כדורסל באוויר ואכן גם אני לא קמתי בשביל עומרי (יען כי היה לי מבחן למחרת).

אולם ברם מאידך גיסא עצתי לך, לכם ולכן (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים) פשוט תתמקד במשהו אחד וכל השאר פה ושם, יו נואו. ממש כמו בימים עברו טרם פרוץ פלוס, לייב וחבריהם. כך יישאר הרעב, אני מקווה.

אם ליגת קזינו אז רק קזינו, ואולי יורוליג. אם בתי ספר אז רק בתי ספר. ואם נשים אף שכידוע אינך אביב לביא, אז שיהיה נשים. אני למשל החלטתי שאני מתמקד אממממ, קצת יורו באסקט, קצת NBA, נשים דקה פה דקה שם, יורוליג אם אפשר, בתי ספר כשאפשר, ועוד ועוד. אז הוד נשיאותו קבל החלטה אמיצה ופשוט תתמקד.

יוסי

בקיצור, ממש הצלחת להתמקד, אה? קצת פה, קצת שם, קצת כן, קצת לא, קצת למה, קצת איפה. איפה ההתמקדות פה, חבוב? נכון להיום אני במצבך בדיוק, כולל חיבה יתרה למשחקי יום שני של ליגת קזינו. כל מיני חולון נגד אשקלון כאלה. דווקא בהם אני מוצא את העונג. אולי בגלל שהמשחק מתחיל מאוחר יחסית, הילדים כבר בדרך לישון והשבוע עדיין בחציו הראשון וטרם הספיק להתיש אותי.

לבתי ספר אין לי חשק, NBA זה בעייתי מבחינת השעות ועד לפלייאוף נדיר שאני באמת טורח לראות משחק מלא בשידור חי. מסתפק בתקצירים למיניהם. קמצוץ נשים, יורוליג במשורה, יורוקאפ עוד פחות. קולג'ים? מעדיף טניס.

שלום לכבוד הנשיא,

אני סבור שראית את ג'ינובילי מעיף עטלף מסכן וחף מפשע לפרקט. אי לכך אני בטוח שהוא ראוי לכינוי בכדורסלע-האתר (ואולי עדיף שזה לא יהיה משהו אמריקאי כמו batman).

דרור

ראיתי, ודאי שראיתי. הזדמנות טובה לומר לך: כינויים מקבלים אך ורק שחקנים שהופיעו בליגת קזינו לאורך השנים, לא אנשי NBA (למעט פיל האליל ג'קסון) וגם לא שחקנים אירופיים. ובקיצור, גם אם ג'ינובילי יחבוט בעשרה עטלפים נוספים הוא לא יזכה לכינוי כאן. ככה זה, לא כל דבר בעולם אפשר להשיג. בטח לא כינוי מקורי וחתום כדת וכדין בידי נשיאות סיפרה בסלע.

שלום,

משהו לא טוב קורה בחיפה. מאוד לא טוב. יש לי איזה תחושה מוזרה שטיילור "תופס" מג'פרסון ולאור התנהגות האחרון, זה לא משהו שכדאי לו לעשות. או שסתם ג'פרסון מעיק על הקבוצה הזאת.

אבל לעניין: ראיתי את התקרית המדוברת של ההרחקה (מול ג"ג הפקות), ומה שאני ראיתי זו פרובוקציה של מוסקוביץ' ואגרופון/צ'פחה שהוא שלח לפניו של טיילור לפני הנגיחה. אז אם כבר נכנסים בילד (והביקורת מגיעה לו על איבוד קור הרוח), אז שיסתכלו החבר'ה בשידור החוזר ויענישו גם את מוסקוביץ' בהתאם (או שטועה אני?).

ועוד משהו אם כבר מדברים על זה: ג"ג הפקות קבוצה טובה שכיף נורא לראות. מה עושה שם אותו מוסקוביץ'?! לא לעניין הבחור כלל וכלל. אם עוד לכדיר אפשר לסלוח על החטאות מטופשות, כי הוא פשוט שחקן שכיף לראות על מגוון תנועותיו והוורסטיליות שלו, אז מוסקוביץ' סתם מסריח את המגרש והתקרית עם טיילור מצטרפת לאוסף קטן ונחמד של כל מיני פרובוקציות קטנות ולא לעניין (מישהו אמר פניני?). זאת לא הדרך ללכת בה לשחקן כדורסל (ואפילו יש לי הרגשה שגם פניני כבר הבין את זה), שקודם ילמד לעשות סל מלואו-פוסט או סתם לקחת ריבאונד.

ניקולאי

תקפת פה חריפות את הבחור, תקפת. אני באמת לא יודע מי התחיל, בחיי. קבעו השופטים מה שקבעו, וממקום מושבי אשר מעבר לטלוויזיה לא לגמרי יכולתי לקבוע מי, מה ולמה. חוץ מזה, גם בקבוצה כמו ג"ג שמשחקת חכם וטוב, תמיד צריך מישהו שילכלך את הידיים, שיעבוד קשה, שדברים ילכו לו פחות חלק ופחות בקלות. מהבחינה הזו מוסקוביץ', בדקות המעטות שלו, מנסה לעשות את העבודה מה גם - בוא לא נשכח זאת, כן? - חסר לקבוצה זר גבוה שפצוע כרגע. ברגע שהזר הזה ישחק, טוני גפני או אחר, סביר להניח שחמש הדקות של מוסקוביץ' ילכו אליו.

שלום,

כיף לראות את ג"ג משחקים משחק יפה ושוטף מלא שמחה ומזכיר נשכחות (דובדבנים, יו נואו), וזה בניגוד מוחלט לקבוצות אחרות ביניהן קבוצתי האהודה – מכבי ת"א. אומרים שאוהדי מכבי רוצים רק ניצחון - אז מדוע בפעם הראשונה בחיי נרדמתי מול המרקע במשחק נגד הרוסים? אולי בגלל שבכל זאת מעדיף שפניני, מקל וגרין יקבלו יותר דקות (בלות'נטל לא ישראלי!).

ונסיים בשמחות. השיר עם הארומה האלקטרונית של "ילו", שהנחת כאן לאחרונה, הזכיר לי מישהו נשכח מאותה התקופה. אחד שגמגם בחייו, אבל גם שר. הנה זה כאן.

בכבוד,

שמעון

נאה, נאה. אני יכול לגלות לך סוד? מכבי ת"א הרדימו אותי עוד באמצע העשור הקודם, במשחקי ליגה של 30 הפרש ביד אליהו לעיני 2,700 צופים. פעם ספרתי 29 פיהוקים לאורך משחק אחד. שמע, זה קשה לשבת שם ולראות את זה. בוא לא נכחיש זאת.

ספציפית לגבי צסק"א מוסקבה – היה משחק די לא מעניין. ברגע שאתה מצפה לפייט, לעניין, למתח, ואתה מקבל קדחת, העניין שלך במשחק צונח ואובד במהירות. מול רומא, למשל, זה היה אחרת לגמרי ברבע האחרון ובהארכה. השאלה היא אם שלושה הרבעים שקדמו להם הצליחו להרדים אותך עוד לפני הדקות האחרונות שהיו מסקרנות מאוד.

בכלל, להגיע רענן למשחק שמתחיל ביום חמישי ב-21.00 אחרי שבוע גדוש ועמוס, כל אחד וענייניו, זה לא פשוט. הטלוויזיה מתחילה לרצד לך בפרצוף וגומרת אותך. לך תילחם עם נורת המסך הזו, היא כמעט בלתי מנוצחת.

שלום ערן,

רציתי לקרוא את דעתך על התפרצותו של אפי בירנבוים במשחק האחרון של קבוצתו, מכבי ראשל"צ, מול מכבי ת"א.

נכון שכולנו אוהבים את "התשוקה" של אפי למשחק ואת ה"דוגריות" שלו (הרי הוא משלנו, הוא ישראלי!), ואף כי איני מכיר אותו אישית, נראה לי שהוא אדם מקסים, שכל אחד היה שמח אם היה משתייך לחוג חבריו הקרובים.

אבל בינינו, אדם שלא מסוגל לשלוט בעצביו לנוכח החלטת שופט במשחק ליגה רגיל שהיה גמור לחלוטין באותו שלב - איך הוא בדיוק חשב שישלוט בעצמו כשאימן בסיר הלחץ הקשה ביותר בספורט העולמי?

ברור שראשי מכבי ת"א החתימו אותו בקיץ 2008 רק כדי שלא ינקוף אותם מצפונם בפעם הבאה בה הוא ינצח אותם (ואגב, המאזן הכולל שלו מול מכבי בליגה, בגמר-סל ובגביע המדינה עומד על 10 ניצחונות - 4 מהם הושגו בשתי עונותיו האחרונות עם בני השרון - מול 72 הפסדים, כולל כמה תבוסות מחפירות), אבל כשבוחנים את הישגיו של אפי, מגלים רק גביע מדינה אחד, בו זכה עם בני הרצליה בעונת 1994/5. גדולתו של אפי לאורך כל הקריירה הארוכה שלו (זו העונה ה-24 הרצופה שלו כמאמן ראשי בליגה הראשונה בישראל) היתה בהתעלויות חד-פעמיות, בעיקר כשהיה האנדרדוג. לאורך עונה שלמה הוא התקשה "לספק את הסחורה".

מלבד אותו גביע עם הרצליה הוא הגיע רק פעמיים לגמר הגמר-סל - ב-1998/9, עם הפועל ירושלים, הגיע עם יתרון ביתיות והפסיד למכבי באחת העונות היותר חלשות שלה. ב-2004/5 הובס 3 פעמים עם הפועל ת"א בהפרשים גדולים. מלבד זאת הגיע 4 פעמים לגמר הגביע (3 תבוסות והפסד אחד בשנייה האחרונה).

אם נשווה את מאזנו למאזנים של מאמנים צעירים ממנו בהרבה, נראה שמצבו לא מרומם: לדני פרנקו יש גביע מדינה אחד, לדן שמיר שניים וגמר פיינל פור, לשרון דרוקר יש גביע ULEB וגמר גמר-סל (שלא לדבר על הישגיו עם קבוצות בחו"ל) ולמיקי דורסמן יש אליפות אחת. כולם, אגב, זכו בהישגיהם אלה מחוץ למכבי ת"א.

אז אולי, אחרי כל השנים האלה, אפי בירנבוים קצת מוערך יתר על המידה?

בברכה,

אסף

אולי, בהחלט אולי. בטח מבחינת כל מה שקשור לזכייה בתארים. אמנם קשה להשיג כאן תארים מחוץ למכבי ת"א, אבל השנים האחרונות הוכיחו שגם האמירה הזו כל כך הרמטית ויש בה לא מעט פרצות.

אישית, וגם כתבתי ואמרתי את זה, מאוד לא מצאה חן בעיניי ההתפרצות האחרונה שלו נגד ספי שמש. זה נראה לי לא מכובד, לא במקום ודי, מתישהו צריך לצאת מהקטע הזה. בירנבוים הוא איש מבוגר. שיחיה את הכדורסל בכל נימיו, אין שום בעיה עם זה, אבל התגובות שלו צריכות להתמתן ולא יזיק להכניס בהן קצת רציונאליות ולא רק אמוציות ולהט.

תודה על ריכוז הנתונים,אגב, ישבת והשקעת והקפדת. אתה בחור רציני, אתה.

שלומות,

מעניין מאוד לשמוע את דעתך המלומדת בעניין הסל של אוגונה אוניקווה. האם אין שום משמעות לכך, כי הנגיעה שלו היתה לאחר סיום הזמן החוקי? לדעתי, אוניקווה לא חסם את הכדור בירידה, הוא פשוט נתן לו "טיפ" פנימה לאחר שהכדור פיספס את הסל. אז למה הסל נחשב? ועוד שלשה?

פליקס

הו, שאלה נאה היא זו. חיש קל הפניתי אותה אל ראש אגף שיפוט, השופט לשעבר סר ש. הרמלין, אשר יגע ומצא ובדק ואף ענה בזו הלשון: "הזריקה של נעימי היתה במסגרת הזמן החוקי. אי לכך ובהתאם לזאת, קובע החוק, חל איסור על כל שחקן במגרש לגעת בכדור, עד שברור מעבר לכל צל-צלו של ספק כי הוא כבר לא יחדור לסל (למשל במקרה בו הכדור פוגע בטבעת ונהדף אל המגרש הרחק ממנה).

במקרה הספציפי הזה, הנגיעה של אוניקווה נעשתה ממש על הטבעת, במצב בו בשום אופן לא ניתן לומר כי לא היה לכדור סיכוי לחדור לסל (עיין ערך הסל של יצחקי שתי שניות קודם לכן), ולכן מדובר בהפרה ובשריקה נכונה של השופטים לסל. מדוע שלשה? כי הזריקה של נעימי היתה מחוץ לקשת, וכמו בכל מצב של הפרעה למעוף הכדור (גולטנדינג) - הקבוצה זכאית למספר הנקודות אותו ניסתה להשיג.

שלום לכבוד הנשיא,

שאלה לי אליך, איך זה מכל שלושים קבוצות ה- NBA שקיימות, אף אחד מהג'נרל מנג'רס לא הרים את הכפפה (תרתי משמע) לקח את שני המופרעים אייברסון ומארבורי ביחד עם עוד כמה נגרים והקים קבוצה לתפארת שתשתולל על המגרש ועם המאמן הנכון (לארי בראון לדוגמא) יכולה אפילו להריח גמר איזורי. לא נשמע הגיוני?

אגב, הם שניהם מאותו דראפט (96) וכשבדקתי מי עוד היה שם ממש התרשמתי - אייברסון ראשון, קמבי (???) שני, בשלישי עוד מופרע – שאריף עבדול רחים, אחר-כך מארבורי וריי אלן, אחריהם אנטואן ווקר ובהמשך קובי (13!!!), פג'ה סטויקוביץ' הגדול וסטיב נאש, אפילו ג'רמיין אוניל שם.ואיך אפשר לשכוח את דורון שפר. בקיצור, רשימה מכובדת של מופרעים ומוכשרים כאחד. לא יודע אם זה הדראפט הגדול ביותר אבל בהחלט המעניין ביותר.

אברי

בהחלט מעניין, הרביצותי עליו אי-אז בימים טור מיוחד בסיפרה בסלע נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא. ואם אני זוכר נכון, גם מרקוס בראון והסנטר דארנל רובינסון, מועמד ראוי לסוסוני יאור, שלימים הגיעו לארץ הקודש, נבחרו בדראפט הזה במקומות האחרונים פחות או יותר.

איך לא לקחו את אייברסון ומארבורי? לדעתי בצדק. שני משוגעים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשיים ונגמר במאזן של 5 ניצחונות ו-22 הפסדים או משהו זה.

שלומות,

קראתי את פנייתו של הנתין לשעבר יאיר, אשר איבד את תשוקתו למשחק, ולא יכולתי שלא להזדהות. גם אני ניסיתי לשים את האצבע על הסיבה שהיום אני כבר לא מרגיש מחובר למשחק. אם פעם אחרי מחזור כדורסל הייתי חופר בכל העיתונים על כל פסיק וכל פיסת סטטיסטיקה (חוץ ממחזורים שבהם הפועל ירושלים הפסידה שאז ועדפתי להימנע), היום אני בסך הכל הכל עוקב אחרי כדורסלע-האתר ותו לא.

אני עדיין רואה משחקים ואף הולך מדי פעם, אך אין לי את החיבור האמיתי שפעם גרם לי לעקוב באובססיביות כמו בעבר. התשובה לשאלה נתגלתה לי כמעט במקרה כשישבתי וצפיתי בספורט 5 גולד (דבר שאיני עושה כמעט, כי משחקי עבר לא מעניינים לי את הזובון בדרך כלל) במשחק מעונת 98-99 בין הפועל ירושלים למכבי ת"א.

רק מלעבור על שמות החמישייה עברה בי צמרמורת : דרק המילטון, ראדיסב צ'ורצ'יץ' בגרסתו ההרקולסית, פפי תורג'מן שעליו נאמר שהוא כל העולם והעולם כולו הוא, קני ווילאמס (לדעתי השחקן הכי טוב שאי פעם שיחק בליגה לא במכבי תל אביב ואולי שני רק לאנתוני פארקר, איזה ג'אמפ יש לו יאאא אולוהייים) והאליל אייץ' וולדמן. בצד השני קטש, שפר, הנפלד ושלף, יחד עם איזה זר תורן. שחקנים שגם ששנאת אותם לא יכולת לשנוא אותם באמת. שחקנים שאפשר לזהות אותם עם קבוצה ועם הליגה. שחקנים שברור לך שיעזבו את הליגה רק ברגע שתרד עליהם העלטה, ולא כאשר יציעו להם 25 שקל יותר באוקראינה.

אני לא יודע אם זו אשמת בוסמן מענף הביפ והחוק על שמו, שהרס לנצח את הספורט באירופה, או בגלל רמת הזרים החלשה וכמותם המוגזמת. אפילו כאלו שנשארים מספר שנים כמו טימי המעלית באוורס לא גורמים שום תחושת הזדהות, כי נראה שהם פה רק במקרה.

היום כבר אי אפשר להזדהות עם הקבוצות, וכשאי אפשר להזדהות עם קבוצה נותר רק להתרשם מהכדורסל נטו שהוא, מה לעשות, לא משהו. אז אני בניגוד לנתין יאיר עוד לא נוטש, כי זה כנראה חזק ממני, אבל אני לא חי ומת על שלשות של שרון ששון וליאו ליונס לא מרגש אותי, וזה אולי צעד ראשון בדרך לעזיבה. כי זרים בני 23 שצריכים לעבוד על כדרור בשמאל, וישראלים שיודעים רק לקלוע שלשות מהפינה, כבר לא יחזיקו אותי לארוך זמן.

אמיר

הופה, הופה, הופה, הופה היי. עוד מייל נרעש ונרגש. ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, הנה הלינק לקטע של הנתין יאיר. ואגב, אולי הוא נתין לשעבר של הכדורסל, אבל הוא נתין בהווה ועדיין, כמו שהצהרת גם לגבי עצמך, של כדורסלע-האתר. ובסופו של דבר, בינינו, שנינו יודעים מה חשוב יותר מבין השניים, כן? כולה תוספת קטנה של האות ע' בסוף, אבל די ברור מי לוקח בהליכה – רבע שעה טובה עם כוס קפה מול כדורסלע-האתר, או שעתיים ברוטו, חלקן הגדול סבל טהור, מעוד משחק דלוח בין ראשון לציון לעירוני נתניה.

כך או אחרת, אחרת או כך, אני חושב שיש פה גם עניין של גיל ומבט נוסטלגי. רוב בני האדם, ברוב המקרים ולאו דווקא בקשר לכדורסל, נוהגים לחשוב דברים טובים יותר על אירועים שעברו עליהם בעבר, מאשר אירועי ההווה. ככה זה עובד. אנשים נוטים להתגעגע למה שהיה פעם ולא תמיד מעריכים את ההווה באותה רמת כמיהה. גם אני כזה, רובנו כאלה. ואני לא בטוח שזה קשור לבוסמן, או ליד שמאל של זר בן 23 או למעבר של שחקנים ישראלים לאירופה וחוסר הנאמנות שלהם לליגת קזינו.

שלומות ונצורות,

לפני שבועיים מכבי ת"א שברה שיא כשאף לא אחד משחקניה המקומיים עולה על לוח התוצאות במשחק היורוליג של הקבוצה. בשבוע שעבר נשבר עוד אחד, לפחות ברמה האישית, לראשונה בחיי נרדמתי מול משחק יורוליג של קבוצתי האהודה. למזלי התעוררתי רגע לפני ההארכה, בה קלעה מכבי יותר משקלעה בשלושה רבעים הראשונים. 17 נקודות היו לה בראשון, 18 בשני, 16 בשלישי ו-19 בהארכה.

לפחות ישנתי היטב.

דביר

שני נתינים, כל אחד בנפרד, נרדמו מול משחק כלשהו של מכבי ת"א ביורוליג במהדורת שאלותשובות אחת? חזק מאוד, לא נכחיש זאת. יום אחד ימצא היסטוריון את התיעוד הזה ויציין אותו בכתביו כנקודת שפל בחייו של המועדון מישראל.

ועד כאן מהדורת שאלותשובות להפעם,

בוקר צח, צהריים זכים, ערב נינוח במיוחד וסופ"ש נאה כרפאל.