שני אגפים שונים של כדורסלע-האתר, שלחו אותי בסוף השבוע - לשמחתי, יש לומר - חזרה במנהרת הזמן. חידת "ונשאלת השאלה", כפי שרובכם ידעתם ואם לא אתם כבר יודעים, הציגה את אריק מנקין ובוב גריפין, אנשי מכבי תל אביב של שנות ה-70'. באייטמון אחר, העלה הקורא שמוליק את זכרו של "פיסטול" פיט מארביץ' המנוח באמצעות לינק לכמה מטובי ביצועיו, ותבוא יוזמתו על הברכה.

וזה הביא אותי לפתע למחשבה, כי ישנם מן הסתם לא מעטים בין אוהדי האתר ודורשי טובתו, שעקב גילם הצעיר יחסית, או "סתם" היצמדות להווה, פיספסו ומפספסים אי אילו איזכורים והקשרים המתעופפים כאן כאילו כלום. גם עבדכם הנאמן, גם יו"ר הדירקטוריון - שעם כל הפוזה שלו בענייני גילי המופלג, הינו צעיר ממני בשלוש שנים בלבד, כן? - וגם אחרים שבים ומדברים לפחות פעם-פעמיים בשבוע על כל מיני כוכבים שזרחו בשמינו לפני עשרים, שלושים או ארבעים שנה, בזמן שרבים אולי מכירים את השמות, אבל לא מיהם הסופרסטארים העומדים מאחוריהם.

אי לכך ובהתאם לזאת, התחברו אצלי כל ההגיגים הללו למסקנה, כי הגיע הזמן להציג בפני הקהל הרחב - בין אם הוא מכיר אבל לבטח ייהנה להיזכר, ובוודאי אם שייך הינו לדור שלא ידע - באיזה ענקים מדובר. לא בכל יום ולא כולם בבת אחת, אלא, כראוי לספורט שלשמו התכנסנו, חמישה-חמישה.

ככה, לפתיחה, כדאי מאוד שתראו מי ומה היה אוסקר רוברטסון. לא רק אחד מגדולי הגדולים הוא "ביג או", אלא, נשוב ונזכיר, גם האיש היחיד בהיסטוריה שסיים עונה שלמה ב-NBA עם ממוצע (ממוצע!) של טריפל דאבל. אין דברים כאלה, וקשה לי להאמין שיהיו. הנה הוא כאן.

ובהחלט ראוי ללמוד או להיזכר בג'רי ווסט, מיסטר קלאץ' המקורי, ההוא מהלוגו של ה-NBA וגם זה שיפנה בקרוב מאוד את מקומו כגדול קלעי הלייקרס בכל הזמנים לקובי בראיינט.

הנה גם בוב קוזי, הקוסם הלבן של הסלטיקס משנות ה-50' וה-60'. שווה מבט, האמינו לי ששווה. ברור שהכדורסל אז היה שונה בתכלית השינוי, אבל עדיין - גאון כדורסל אמיתי היה קוזי. לא פחות מכך.

ולא תיתכן חמישייה פותחת של "מי הם בעצם היו בכלל", בלי ווילט צ'מברליין, האיש ששינה את הליגה, תרתי משמע, מאחר שמשל בצבע ממש כאילו היה גוליבר בארץ הגמדים. יעלה ויבוא גם הוא.

יודעים מה? אולי לחלק זה יישמע וייראה טריוויאלי עד שטותי, אבל גם בקארים עבדול ג'באר, צובר הנקודות הגדול בהיסטוריה, אולי אפילו לעולמי עולמים, צריך להיזכר. חותם לכם שיש כאן גם כאלה שלא הכירו מקרוב את הענק וסקיי-הוקו.

כך, עם 20-15 דקות מימי קדם, סתמנו כמה חורים וביצענו כמה השלמות, כי אחת לכמה זמן, כאמור, פשוט צריך. עוד נמצא את הזמן והמקום המתאימים לחמישה הבאים ולאלה שאחריהם. מה שמגיע - בהחלט מגיע.

מקנא בהם, חופשי מקנא

סליחה מראש על דברי הכפירה, אבל ביום רביעי האחרון ישבתי מרותק לענף-שאין-לנקוב-בשמו. בעצם, אין לכם על מה לסלוח, כי אין לי על מה להתנצל. ישבתי מול הקרב, תרתי משמע, בין מצרים לאלג'יריה, רותקתי, נהניתי מכל שנייה ולא הפסקתי לקנא בהם, באנשי הענף ההוא ואוהדיו.

עזבו איך היה המשחק מבחינה מקצועית. איפה תמצאו בכדורסל, ודאי וודאי בזה שלנו, כזו יריבות, כזו אווירה וכאלו אמוציות, המתפתחות עד כדי משבר דיפלומטי אמיתי, בלי מרכאות. אצל מי? מכבי-ירושלים? מכבי-חולון? ירושלים-חולון? חיפה-גליל? ממש. כל אלה גם יחד לא מגיעים לחמישה אחוז ממה שהלך בין המצרים לאלג'יראים, ונראים לעומתם כמו כנס הבוגרים בהצטיינות יתרה של בית הספר לנימוסים על שם חנה בבלי.

גם ימי הדרבי הגדולים באוסישקין וביד אליהו, או היריבוּת בין הפועלים מירושלים ומתל אביב בשנות ה-90', עם כל הכבוד להם, זה ממש לא מגיע לאותן רמות. אולימפיאקוס-פנתינאייקוס? ריאל-בארסה? נו, לא רע, אבל עדיין לא זה, גם מול העימות הכל-אפריקאי, גם מול המפגשים בין אותן קבוצות ממש בתחום הביפ, וגם מול אחרים (מי אמר ברזיל-ארגנטינה?).

לכן, מותר לנו בהחלט לרדת חדשות לבקרים על אנשי הענף ההוא בהקשרים מהקשרים שונים. כל מה שנטיח בהם, מגיע להם ואף יותר מכך. אבל אל לנו לשכוח מדי פעם להצטנע כשצריך, להודות בעליונותם בתחומים מסוימים ולקנא, חופשי לקנא.

shaharhermelin@gmail.com