לא מעט אירועים וחדשות ידע הכדורסל בשבוע חופשתו של כדורסלע-האתר, מגליל-מכבי בגן נר ועד כספי וסקרמנטו נגד מי שזה לא יהיה, העיקר שזה יקרה בשידור חי וישיר באחד מערוצינו, על מנת שניווכח בפעם המי יודע איזו עד כמה הקינגס הם שכונה. ברם אולם, אני נתפסתי דווקא לעניינו של אלן אייברסון.

אם ישנו על פני הפלנטה אדם הסבור שאייברסון לא היה (ובעצם, עודנו) שחקן כדורסל מהמעלה הראשונה ואחד הגארדים הטובים אי פעם - או שהוא לא קשור לענף, או שסתם אין לו מושג. מי שאינו שחקן מצוין ואף למעלה מכך - לא יכול להיבחר ראשון בדראפט, לסיים 13 עונות בליגה עם ממוצע של 27 נקודות (ארבע פעמים מלך הסלים), 6.2 אסיסטים, 3.7 ריבאונדים ויותר משתי חטיפות לערב, להיבחר ל-MVP (01'), לחמישיית העונה (99', 01', 05'), לרוקי השנה (97'), תשע פעמים למשחק האולסטאר (כולל שני תארי MVP של האירוע ב-01' ו-05') ועוד הרשימה נטויה. אין על כך שום ויכוח, ודוגמאות מייצגות ניתן לראות כאן.

למרות כל המספרים והדברים האלה, ואם אכן האיש פורש סופית, כפי שנמסר באמצע השבוע שעבר, אמירותיהם של כמה מהקולגות של אייברסון על "צערם העמוק", העובדה כי הם "המומים לחלוטין מהמהלך שנעשה טרם זמנו", ובמיוחד "המורשת האדירה שהוא מותיר אחריו" - נראות קצת מופרכות, מנותקות מהמציאות ואפילו חשודות בצביעות-מה. אפילו בלי לשכור לשם כך חברת חקירות, אני מוכן להמר שהרבה יותר אנשים ב-NBA ובסביבותיה שמחים, או לפחות נושמים לרווחה לשמע הודעת הפרישה, מאשר כאלה המבכים את הליכתו.

אייברסון אכן היה שחקן נפלא, ויש להעריכו על כך, כמו גם על הדרך אותה נאלץ לעבור עד שהגיע לאן שהגיע - לידה בשכונת עוני בווירג'יניה לאמא בת 15 בלבד, תנאי מגורים ומחיה קשים מנשוא, הסתבכות בקטטה ששלחה אותו למספר חודשים בכלא וכן הלאה. העובדה, שלמרות כל זאת הצליח לפרוץ את מעגל הקסמים, להגיע למכללת ג'ורג'טאון היוקרתית ומשם לקריירת NBA גדולה - אכן מרשימה, אבל אינה מבטלת את צדו השני של המטבע.

רבבות מלים נכתבו ונאמרו לאורך השנים על אופיו הבעייתי עד מאוד של מספר 3, שהוביל לאין ספור התנגשויות עם שחקנים, מאמנים ובעלי תפקידים בכירים נוספים בקבוצות - מג'ון תומפסון בג'ורג'טאון, דרך לארי בראון, ג'ים אובראיין, ג'ו דומארס ואחרים - ובסופו של דבר לכך שגם בזכוכית מגדלת של שען חירש - תתקשו למצוא מישהו שירצה בו. רבים וטובים עסקו בכך לפניי, ולא אחזור על דבריהם משום שהתמונה די ברורה: האיש הצליח ומצליח להשניא את עצמו פחות או יותר על רוב עולם הכדורסל. נקודה.

מה שכן מעניין להביא בשם אומרו, הוא את דבריו של ידידי רון, יליד פילדלפיה ואוהד סיקסרס שרוף מזה יותר מ-40 שנה. פחות מ-24 שעות אחרי שהידיעה הראשונה על פרישתו הקרבה של אייברסון ראתה אור, נפגשתי עם רון וביקשתי מידע פנימי בנושא. עוד לפני שהוציא ולו מלה אחת מפיו, מרתק היה לעקוב אחר מגוון ההבעות והמחוות שהפגין רון למשמע השם המפורש: חיוך (נוסטלגי, אני מניח), אנחה המשלבת צער וייאוש, ולסיום תנועת ביטול.

"אסכם לך את הכל בכמה משפטים", הוא אמר, "אם תשאל את אוהדי הסיקסרס מיהם שלושת השחקנים הכי גדולים ששיחקו בקבוצה ב-30 השנה האחרונות, אני חותם לך שכמעט כולם יבחרו בד"ר ג'יי, צ'ארלס בארקלי ואלן אייברסון. לעומת זאת, אם תעמיד בפניהם אפשרות היפותטית להחזיר לקבוצה אחד מהם, כאשר הוא בשיא יכולתו, אני מעריך שהדוקטור יקבל בין 60 ל-70 אחוז, סר צ'ארלס בין 25 ל-30, ואייברסון אולי 5 אחוז, וגם זה ביום טוב במיוחד".

"יש הבדל מהותי בין להיות שחקן גדול, לבין להיות כוכב אמיתי, מודל להערצה ולחיקוי גם מחוץ למגרש. עבור רוב האוהדים, ולדעתי גם מחוץ לפילדלפיה, לאייברסון אין, ומעולם לא היה את זה המשהו המיוחד הזה. מצד שני, כנראה שכיום זו אולי, רק אולי, הפעם הראשונה שזה מפריע לו. הוא תמיד הלך רק בדרך שלו - לטוב, וביותר מדי מקרים גם לרע".

"כשהייתי בבית ספר, היה לנו מורה שבזמן שהיה בודק נוכחות ומגלה שאחד התלמידים השנואים עליו לא הופיע לשיעור, היה מציין לעצמו בקול רם: 'נעדר, אך לא חסר'. לא נראית לי הגדרה טובה מזו לפרישתו של אייברסון. עם כל מה שהיה, עשה והשיג - לא מאמין שהוא ממש יחסר למישהו".

shaharhermelin@gmail.com