שבע דקות, פלוס-מינוס כמה שניות, היה הזמן שהצלחתי להקדיש למשחק בין מכבי ת"א למארוסי ביום חמישי האחרון. "הצלחתי", היא מלת המפתח כאן, משום שהצפייה במרקע במהלך שבע הדקות הללו דרשה מאמץ פיזי ומנטלי לא פשוט, והמסקנה היתה חדה וברורה: אין לי יותר חשק וכוח לעניין הזה. פשוט אין לי.

נשבע לכם שהדברים לא נכתבים מתוך התנשאות, או עקב טעם אנין במיוחד שפיתחתי לאורך השנים, שהביא אותי לכך שאם לא מדובר בלייקרס נגד הקאבס, או בריאל נגד ברצלונה, זה כבר לא מעניין. ממש לא. אני עדיין אוהב כדורסל כמו תמיד, ועדיין מסוגל לראות המון משחקים מהמון מקומות - ליגת על גברים, ליגת על נשים, בתי ספר, מכללות, NBA, ספרד וכן הלאה. גם יורוליג הולך. עובדה, כבר צפיתי השנה ביותר ממשחק אחד והיה בסדר גמור. מכבי, אפילו שהיא קצת בעייתית מבחינתי בגלל אי שיתוף הישראלים - כן, מפריע לי, מה אפשר לעשות - גם עוברת, אבל מארוסי?

לא אכפת לי שיגידו שזו הקבוצה הכי ממושמעת טקטית, הכי מכירה במגבלותיה והכי יודעת להוציא מהן את המקסימום באירופה, בעולם ובשביל החלב כולו. הכדורסל שהפגין האוסף התמוה של ברצוקאס היה נוראי במקרה הטוב, ולא ראוי למאכל אדם במקרה הרע. אם עד יום חמישי היו לי תהיות כלשהן מדוע משחקיה של מארוסי נערכים לעיני בין 17 ל-18 אלף מקומות ריקים נלהבים ב-OAKA, באו שבע הדקות האיומות הללו והסירו כל צל של ספק: גם ליוונים - שבאדיבותו של החבר ינאקיס, מורגלים כזכור בשנים האחרונות בכדורסל קטסטרופלי ומגעיל להפליא - יש קווים אדומים.

נכון שגם שחקני מכבי היו שכונה בחלק משמעותי מהזמן, אבל במקרה הספציפי הזה, קשה לי להאשים אותם. התמודדות מול קבוצות כמו מארוסי, פשוט מוציאה את החשק לשחק, שלא לומר את החשק לראות כדור בשנים הקרובות. למרבה הצער, מארוסי ממש לא לבד בעסק. לפחות רבע מהקבוצות בשלב הבתים לא דומות לכלום, וכבר הפסקנו לספור את המשחקים הנערכים באווירת נכאים של ממש.

אם זה מה שרוצים ג'ורדי ברתומיאו וחבריו להנהלת היורוליג לראות לאורך העונה ובאלו שאחריה, שיהיה להם לבריאות. אצלי בשלט יש דברים מעניינים הרבה יותר, ולא נותר אלא להספיד קצרות את אותן שבע דקות שלעולם לא יוחזרו לי, ולהמשיך הלאה, למחוזות טובים ואופטימיים יותר.

טוב, עד כאן עם הסיוט הזה, ומכאן היישר אל הקצה השני של הסקאלה ואל הכדורסל הכי טוב שניתן למצוא. במסגרת פינתנו החדשה "מי הם היו בעצם", או "הפנים מאחורי השמות שאנשים זורקים כאן כאילו כלום" הנה עוד כמה היי-לייטס שחייבים לראות, גם אם זכיתם לעשות זאת באותם שנים במו עיניכם, ובוודאי שאם לא.

קבלו בבקשה את ביל ראסל, שחקן ההגנה הטוב ביותר מבין הסנטרים, ואולי בכלל. 11 אליפויות, חמש פעמים MVP ורשימה בלתי נגמרת של תארים אישיים.

סנטר אימתני ומפלצתי גם יחד היה מוזס מאלון, ששיחק במלא קבוצות, בהן יוסטון, סן אנטוניו, מילווקי ואטלנטה, אבל ייזכר בעיקר בזכות היותו חבר של כבוד בקבוצת האליפות המופלאה של ד"ר ג'יי והסיקסרס ב-1983. רגעים נבחרים תמצאו ממש פה.

יודעים מה? מוצא חן בעיניי העניין הזה של הסנטרים היום, אז למה לא אלווין הייז, איש הרוקטס והבולטס בשנות ה-70'? בוודאי שכן. 27,313 נקודות, 16,279 ריבאונדים ו-1,771 חסימות אומרים את הכל. הנה הוא כאן.

והאקים "דה דרים" אולג'וואן מה? כלב? בלעדיו, הרוקטס לא לוקחים אליפות גם בעוד מאה שנה (ומאחר שהוא כבר פרש, כנראה שאין מה לבנות עליהם לפני 2090 או משהו כזה). בבקשה, הנה מבחר מוּבים מייצגים.

אחרון-אחרון וממש חביב להיום - ביל וולטון. איזה ענק הוא היה, תרתי משמע. שתי אליפויות מכללות עם UCLA, סחב את פורטלנד (פורטלנד!) לאליפות ה-NBA ב-77', לקח עוד אחת בשלהי הקריירה עם הסלטיקס ובין לבין פשוט היה אחד הגדולים שבגדולים.

זהו, אחרי כמה דקות כאלו אפשר להירגע מ...איך קראו ליוונים האלה? שכחתי כבר. יותר עדיף.

shaharhermelin@gmail.com