תחרות "חביב נולד", כשמה כן היא, הינה אחד הדברים היותר חביבים בכדורסלע-האתר. חד וחלק. חביבה עד מאוד היא, ואל יהא הדבר קל בעיניכם כלל ועיקר, לאור ריבוי המדורים, תתי המדורים ושלל הלינקים המעניינים, המוצלחים, המחכימים, וכמובן החביבים המוצגים בפניכם, ושמן הסתם לא את כולם הספקתם לתור, להכיר וללמוד ביסודיות הראויה להם.

עד כאן תשדיר הפרסומת העצמית, שבוצע, יש להדגיש, ללא ידיעתו של יו"ר הדירקטוריון, ואשר למרבה הצער גם לא יביא עימו שום בונוס לכותב, מעבר למשכורת העתק שכבר משולמת לו. כעת, כפי שנהוג לומר בקול ישראל, לעצם העניין: למרות היותה חביבה ביותר, אני מוצא כי במקרים מסוימים, נדירים יותר או פחות - לא טרחתי לבדוק - אין כל צורך למשוך את "חביב נולד" על פני עונה שלמה, וזו בדיוק התמונה בימים אלה ממש. מבחינתי, ההכרעה כבר נפלה.

יסלח לי היו"ר, או שלא, אבל לטעמי על החביב הנבחר מוטלת משימה אחת ויחידה: לשמח את לב הצופים, ולגרום להם הנאה רבה ככל האפשר לאורך זמן רב ככל שניתן. מדדים ונתונים סטטיסטיים כאלה ואחרים כבודם במקומם מונח, אבל השורה התחתונה היא פשוטה וקלה: עד כמה כיף לנו לצפות בביצועיו ובמעלליו של אותו אחד, הן בזכות עצמו והן לעומת אחרים. זה הכל.

מודה ומתוודה אני שטרם זכיתי לתהות על קנקנו של כל אחד ואחד מאנשי ליגת קזינו, בוודאי לא החדשים והפחות מוכרים שבהם, אבל מה שראיתי עד עתה הספיק לי לחלוטין כדי לגבש דעה נחרצת וחותכת, שתעמוד במבחן הזמן שנים על גבי שנים, או לפחות עד המחזור הבא. בלי יותר מדי סיבובי מוקדמות, בלי מעקב שיטתי ורציני אחרי כל המשחקים בכל מחזור, פשוט על פי מה שראיתי, ועל פי מה שהרגשתי בעקבות מה שראיתי.

עזבו אתכם מכל מאה ארבעים וארבעה (או כמה שזה לא יוצא) שחקני הליגה, משני סיבובי המשחקים בעונה הסדירה, מהפלייאוף, מהפיינל פור וגם מהקריטריונים הברורים, הנוקבים והבלתי מתפשרים שקבעה הנשיאות. תוך חודש וחצי גובשה במדור רשימה מובחרת ומצומצמת, הכוללת שני שמות בלבד. שניים הם, ואין בלתם.

האחד הוא שון ג'יימס, איש בני השרון. אני מת על שחקנים כאלה. 14 נקודות, שמונה ריבאונדים וארבע חסימות לערב הם אפילו לא תחילתו של הסיפור. מין איש עכביש הוא שון (שמא נכנה אותו מכאן ואילך, ובמלוא החיבה וההערכה, עכבישון ג'יימס?), ולכל המתקרב לאיזור הצבע, בו הוא שולט ללא עוררין, נדמה כאילו שש או שמונה זרועות מתנופפות מולו, גורמות לו לשנות את הזריקה ומלחיצות אותו באופן כללי.

בנוסף, לפחות על פי ההתרשמות דרך המרקע, דומה כי שקט וצנוע הוא, ולא מנופח אגו הדורש ותובע את הכדור לעצמו ואינו רואה איש ממטר. כמעט 73 אחוז מהשדה, גם 2.3 אסיסטים וכמעט שתי חטיפות למשחק, אבל בעיקר כיף גדול לראותו בפעולה. לא זוכר הרבה כאלה כאן, ומועמד יותר מראוי הינו.

ברם אולם, כל הדברים הטובים הללו, לא מספיקים לעכבישון שלנו אלא למקום השני, שזה מאוד מכובד, אולם עדיין מקום שני. מדליית הזהב מוענקת בזו, ללא עוררין וללא סייג, לג'רמי פארגו, איש הקטשייה.

נשאיר רגע בצד את השורה הסטטיסטית שלו. בעצם, למה שנשאיר בצד? ראשון במדד היעילות (24), ראשון בנקודות (24), 61.8% ל-2, 45.2% מהשלוש (ננזוף בו על 67.9% בלבד מהקו, אבל הוא עוד ישתפר) 4.7 אסיסטים, 3.7 ריבאונדים וכן הלאה וכן הלאה. הולכת לה הרשימה ומתארכת.

אבל מעבר לכל אלה - בשביל אחד כמו פארגו, באמת שווה לצאת מהבית, או לכל הפחות להתיישב מול המרקע ולא לסור ממנו עד לסיום המשחק. בסדר, אז מדי פעם הוא קצת מתפרע וגם קצת שכונה. ממש לא מזיז לי. אם כבר החלטתי להקדיש זמן לכדורסל, אני מחפש את מי שבזכותו אומר לעצמי בסיום שהיה שווה. אחד ויחיד כזה, לפחות עד שיוכח אחרת, הוא פארגו שלנו, על קפיציותו, אתלטיותו, התלהבותו וכמובן יכולתו הטובה עד מצוינת.

תודה לכל האחרים על השתתפותם, על כל המאמצים שהשקיעו ובכלל - על עצם היותם תפאורה ראויה יותר או פחות לביצועיו של ג'רמי חביבנו - אבל לעונה הנוכחית, העסק כאמור חתום ונעול. נתראה ב-2010/11.

shaharhermelin@gmail.com