צפיתי בשבת בבוקר בסטיב נאש מוביל את פיניקס לניצחון נאה על אורלנדו, והיה לי קצת עצוב. שלא תבינו לא נכון, לא היתה זו היכולת האישית שלו שהכזיבה - נהפוך הוא, האיש היה פנומנלי, כמעט כהרגלו - גם לא עצם הניצחון של הסאנס - קבוצה שתמיד היתה חביבה עליי. מה שכן העציב אותי, היתה המחשבה שרוב הסיכויים הם שעוד שחקן אדיר יסיים קריירה ללא אליפות אחת לרפואה.

יותר מרבע עונה כבר מאחורינו, ונכון לרגע זה נאש משחק מדהים, אולי הכי טוב בקריירה בת 13 השנים שלו. עיון קצר בדף הסטטיסטיקה שלו מגלה, כי רוב המספרים שלו בעלייה לעומת ממוצעי הקריירה: 17.6 נקודות (לעומת 14.5 רב שנתי), 11.3 אסיסטים (8.5), 52.1 אחוז מהשדה (48.8), 47.6 אחוז לשלוש (43.3), 94.8 אחוז מהקו (90.2), ובעיקר השליטה האבסולוטית שלו במשחק של הסאנס.

ברם אולם, כל הסימנים מראים שזה לא יספיק לאליפות. הסאנס אמנם משחקים לא רע בכלל, ונכון להיום חולקים את המקום השלישי במערב עם מאזן של 7-16, אבל הראו לי מומחה NBA אחד שיהמר עליהם כאלופים בסיום העונה, ואראה לכם אדם שרוב חבריו למקצוע לא ממש מחשיבים את דעתו, שלא לומר מגחכים מאחורי גבו, שלא לומר צוחקים עליו בפניו.

בהתחשב בעובדה שנאש יהיה בן 36 בעוד פחות מחודשיים, עושה רושם שאם לא יעבור בטרייד פתאומי ללייקרס, לסלטיקס או לקאבס - שני תארי ה-MVP שלו, בתוספת אלפי היי-לייטס וגזרי עיתונים מחמיאים, יהיו הדברים בהם יוכל להשוויץ לנכדיו. טבעת אליפות לא תהיה שם. במקומה, יצטרף עוד חבר של כבוד לרשימת "השחקנים הגדולים ביותר שמעולם לא עשו זאת", הכוללת כבר את צ'ארלס בארקלי, קרל מאלון, ג'ון סטוקטון, דומיניק ווילקינס, פטריק יואינג, "פיסטול" פיט מארביץ', אלג'ין ביילור, ג'ורג' גרווין, אלכס אינגליש, רג'י מילר ואחרים.

האמת היא, שהמחשבה על כך שנאש לא יהיה כנראה אף פעם אלוף חלפה במוחי עוד קודם לכן השבוע, על רקע הביקורות ההולכות ומתרבות (ובצדק, עד שיוכיח לנו אחרת) בדבר יכולתו הדועכת של מאיר טפירו. בינתיים, זה ממש לא זה, ויש לשער שהדבר מצער לא רק את אהדי ראשון לציון ואת המדור. קשה לנו הצלילה החופשית הזו ביכולתו של הפנומן המקומי שלנו, שרק נס בדמות גיוס בלתי מתקבל על הדעת למכבי ת"א יביא לו אליפות בקריירה, וגם זה רק כשחקן משלים, על גבול הפוסטריות.

אצלנו, כמובן, גרמה השליטה האבסולוטית של מכבי לכך שרשימת הכוכבים נטולי האליפות ארוכה הרבה יותר מאשר מעבר לאטלנטי. בוזי ינאי, איתמר מרזל, בארי לייבוביץ', סטיב קפלן, עופר אשד, עדי גורדון, חיים זלוטיקמן, דורון שפע, אביגדור מוסקוביץ', אור גורן, שמעון אמסלם, עמוס פרישמן, סטיב שלכטר, גבי טייכנר, ניב בוגין, חיים בוכבינדר, פיני חוזז וארי רוזנברג הם רק חלק מהשמות.

כך שגם בשביל טפירו קצת עצוב לי, אבל ראשית - כמו שראשון לציון נראית כרגע, אני בהחלט מוכן ומזומן להחשיב לו הישארות בליגה כחצי תואר לפחות, ושנית - אני יכול לחשוב על דברים גרועים יותר בחיים, מאשר להיכלל ברשימה כמו זו בפסקה הקודמת, או גם על להיות קונוטציה אפשרית לסטיב נאש.

מנהרת הזמן - פרק 3

מאחר שעסקנו ב-NBA, זמן להיזכר, או להכיר, עוד חמישה ענקים ובעלי תהילת עולם, ששמם עולה כאן מדי פעם, ואם הוא לא עולה, הרי שהדבר בגדר שערורייה הינו. והפעם, כמתבקש ומתוך הזדהות מוחלטת עם גיבורי הטור, רק כאלה נטולי אליפות.

ראש וראשון יהיה אחד האלילים הפרטיים שלי והסר האמיתי, האחד והיחיד - צ'ארלס בארקלי. "משאית הלחם", "ראונד מאונד אוף ריבאונד", ומאז ומעולם מלך אמיתי על המגרש ובתקשורת. הנה הוא בפעולה.

שני, יעלה ויבוא דומיניק ווילקינס, "סרט ההיילייט האנושי" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב). קבלו מקבץ מייצג של מישהו, שלא היו ולא יהיו רבים כמוהו.

שנים לא מעטות חלפו מאז, אולם עדיין זכורה היטב התדהמה על פניו של חביב הסיפרה דריק גרווין, כששמע לראשונה שבישראל יש המכנים את דורון שפר 'אייס-מן'. "רק אייס-מן אחד היה ויהיה בהיסטוריה", הוא אמר, "קוראים לו ג'ורג' גרווין ואני מאוד גאה להיות אחיו". צודק לחלוטין, והנה האורגינל כאן לפניכם.

רביעי, מישהו שלא מעטים מחוץ לארה"ב, ולפעמים גם בתוכה, התבלבלו מדי פעם בינו לבין גרווין. יש דימיון חיצוני מסוים, לא נכחיש זאת, אולם כל אחד מהם אליל הינו בזכות עצמו. אלכס אינגליש, מגדולי הקלעים בתולדות המשחק, מצטרף אלינו אף הוא.

אחרון להפעם - רג'י מילר. קלעים רבים וטובים ראינו בחיינו, אולם רק בודדים השתוו אליו, ולאיש מהם, לעניות דעתי הלא קובעת, לא היתה קליעה כל כך טהורה ונקייה כמו שלו. שפטו בעצמכם.

shaharhermelin@gmail.com