לפני לא מעט שנים, בהיותי עדיין חבר פעיל באיגוד השופטים, התבקשתי על ידי אחד מבכירי האיגוד דאז לעבור על טיוטה של מסמך שחובר כמה ימים קודם לכן, ולהעיר את הערותיי. זה היה נוסח חדש ומעודכן של טופס המשוב והביקורת לשופטי כדורסל, לקראת אישורו והפצתו לכל מבקרי השופטים בכל הליגות.

אותו בכיר, שידע כי יש לי רקע מסוים בעריכת טקסטים, ביקש שאקרא את הטופס החדש ואוודא כי לא נפלו בו שגיאות כאלו ואחרות בעברית, אולם הדגיש כי ישמח לקבל גם הערות מקצועיות, אם וכאשר יהיו לי. קראתי את הטופס בעיון רב. רובו המכריע עסק בנושאים שגרתיים בהקשר זה: שליטה בכל סעיפי החוקה, שליטה במשחק, תנועה במגרש, כושר גופני וכן הלאה וכן הלאה. קראתי וקראתי, ושום דבר מסעיר במיוחד - למעט כמה שגיאות הקלדה וניסוח - לא גרם לי להתעכב יתר על המידה, עד שהגעתי לאחד הסעיפים האחרונים.

"האם השופט הכריע את המשחק?", נכתב שם. כך בפירוש. לרגע, חשבתי שלא קראתי נכון, אבל לא משנה כמה פעמים עברתי על הטקסט, הוא סירב להשתנות. "האם השופט הכריע את המשחק?". שחור על גבי לבן.

התקשרתי לאותו בכיר, ואמרתי לו שמצאתי כמה טעויות קטנות, אבל גם שגיאה אחת גדולה - שאני מאוד מקווה שהיא קשורה רק לניסוח, כי אחרת מדובר בשגיאה בסיסית בהבנת תפקידו של השופט. הוא ביקש לדעת באיזה סעיף מדובר. אמרתי לו. דווקא הסעיף של הכרעת המשחק? הוא אחד המרכזיים והחשובים בטופס. הוא תהה. כן, אמרתי, אבל אני מניח שהתכוונתם לשאול "האם טעות של השופט הכריעה את המשחק?", לא ככה?

הוא לא כל כך ירד לסוף דעתי, ולכן הנחתי לו, אבל זה כבר פחות חשוב. מה שבאמת רלוונטי לענייננו היא העובדה, שבמסגרת תפקידם של השופטים לא רק שהם יכולים, אלא אף חייבים להכריע את המשחק, וזאת בשריקות שהם בוחרים לקחת, או לא לקחת. מה שלא יעשו, הם יכריעו את המשחק, והשאלה היחידה צריכה להיות האם הם צדקו או טעו, משום ששריקה או חוסר שריקה מצדם יכולה להיות כל ההבדל בין זכייה או הפסד בתואר, בין רווח או הפסד של מיליונים וגם בין הישרדות לירידת ליגה.

קחו למשל את משחק הגביע בין עירוני רמת גן לגלבוע / גליל ביום חמישי האחרון. בחדשות הספורט הראו משהו כמו חצי דקה, אבל זה הספיק לחלוטין כדי לקלוט איך בשניות האחרונות, בפיגור של נקודה, הולכים שחקני רמת גן לסל, ולמרות מה שנראה כמו לפחות שתי עבירות ברורות שבוצעו עליהם - לא מקבלים שריקה ויורדים, שוב, מנוצחים.

תאמרו: נו, אז מה? כולה הפסד בגביע. במילא הראש של רמת גן נתון כולו למאבקי ההישרדות בליגה, נכון? אז זהו, שלא. לקבוצה שלא ניצחה בשום משחק העונה, יכול היה גם ניצחון במשחק פחות חשוב, לכאורה, במיוחד כשמדובר במשחק מול קבוצת צמרת כמו ג"ג, לתת המון ביטחון, ואולי אפילו ליצור מומנטום שיימשך אחרי הפגרה הארוכה והמאוד מיותרת. אין לי שום ספק, שלתיאוריה הזו היה חלק גדול בזעמו של דני גוט כלפי השופטים בסיום המשחק. בכל מצב ניצחון הוא ניצחון הוא ניצחון, אולם במיוחד בכזה בו נמצאת רמת גן.

ממקום מושבי הנוח מול הטלוויזיה, טעו השופטים, ובגדול, בכך שלא שרקו לעבירה לזכות רמת גן באותה התקפה אחרונה. אני משתמש במלה" טעו", גם משום שמי כמוני יודע שבמקרים רבים דברים נראים אחרת מגובה הפרקט מאשר ממרומי עמדת השידור, אבל גם משום שאין לי כל סיבה להניח שזה נעשה בכוונה.

מצד שני, זו ממש לא הפעם הראשונה שבה אפשר לראות איך במצבים שכאלה נוהגים שופטים לצטט לעצמם את המשפט הידוע ""The best call is no call, ושוכחים, או מעדיפים לשכוח, שהגרסה המקורית נפתחת במלה אחת נוספת. רק אחת, אבל מאוד משמעותית: sometimes. רק לפעמים עדיף לא לשרוק, בכל שאר המקרים פשוט חייבים.

הנה שתי דוגמאות של הכרעה ברורה מצד השופטים, שכבר נכנסו מזמן להיסטוריה. אחת מכל סוג. ראשית, גמר גביע אירופה לאלופות 1996 בין פנתינאייקוס לברצלונה, והחסימה הבלתי חוקית בעליל של סטויקו וראנקוביץ' על חוזה מונטרו בשניות הסיום. השופט הצרפתי דוריזון, שזה היה בעיקר תפקידו עקב מיקומו בעמדה הטובה יותר לראות את האירוע - לא שרק. כך גם ראובן וירובניק, שניצב בעמדה הפחות נוחה מתחת לסל, והתואר הלך, לראשונה, לפאו.

כבר הזכרתי כאן לפחות פעמיים את גמר גביע המדינה 1999, ואת השריקה המפורסמת של טוד וורניק שלוש שניות לסיום לעבירה לזכותו של עודד קטש, במצב שנראה להרבה מאוד האנשים כעבירת תוקף של קטש על אייץ' וולדמן (הנה זה כאן, בסוף הקטע). אפשר להמשיך ולהתווכח עד סוף המילניום אם וורניק צדק או טעה - דעתו של מבקר השופטים מופיעה, מן הסתם, בטופס הרלוונטי של אותו משחק - אבל לזכותו אפשר לומר בוודאות דבר אחד, שאי אפשר לומר על שופטים רבים אחרים במצבים רבים אחרים: לא רק שהיה לו ברור שהמגע הגופני בין וולדמן לקטש מחייב שריקה, הוא גם שרק. האם השופט הכריע כאן את המשחק? בהחלט. זה בדיוק תפקידו.

shaharhermelin@gmail.com