על שני פוטנציאלים מבוזבזים דיבר העשור שחלף. האחד הוא עמית תמיר, והשני הוא אורי יצחקי.

אין לנו ולא היו לנו הרבה גבוהים ישראלים תמירים כעמית. כשכבר היו, הם שכנו יותר באזור חטיבת המים ושאיבת העצים על שם עופר פליישר (ע"ע שחר גורדון), ולא ניחנו ביותר מדי… איך נקרא לזה… פינס. מלשון עידון כמובן, ולא בהקשר הוולגארי של הביטוי.

במובן הזה, תמיר היה עוף חריג במחוזותינו הכחולים-לבנים. כילד הוא למד מקרוב את רזי הפוסט-אפ ממורה מדופלם כרדיסאב צ'ורצ'יץ' בגרסתו הרזה, אך עד מהרה הבין כי הצבע זה לא מקום עבורו. שהרי לרך ידית חובב שלשות שכמותו אין טעם למרפק עצמו לדעת במאבקים על מיקום וכיו"ב. כדי להרוות את צימאונו ההתקפי (ובואו נשים לרגע בצד את ההגנה, שהרי הוא עשה זאת בעצמו מזמן), תמיר הבין שהוא חייב לצאת החוצה, לאזור קו השלוש. אוי, כמה שהוא אוהב את קו השלוש.

גם כשלמד במוסד האמריקאי שגידל ורומם את קווין ג'ונסון, ג'ייסון קיד ושאריף עבור ראחים, תמיר השאיר את העבודה המלוכלכת מתחת לסל למישהו אחר, ליאון פואו, זה ששיחק תפקיד מרכזי באליפות האחרונה של בוסטון. כשהיה בקולג', תמיר ראה עולם – וכנראה אהב מה שראה, שהרי את הקריירה שלו הוא הקדיש בעיקר להתחמקות מתמדת מהליגה הישראלית. הוא הפגין את ידיתו הטהורה בקבוצות לא רעות בכלל כפאוק סלוניקי וא.א.ק אתונה, לצד זוהרות פחות כשרלרואה וניקוסיה ושאר ירקות. לא יעזור כלום, ההרגשה תמיד היתה שיותר משתמיר פספס משהו בקריירה, אנחנו – חובבי הכדורסל בישראל – פספסנו אותו.

ההבלחות בנבחרת ישראל אף פעם לא נתנו רושם יציב על האיש, כמו גם סיבוב ורבע במדי גבעת שמואל או אפילו עונה שלמה בתוך בליל הכוכבים שהרכיב את הפועל חולון לפני שנתיים. תמיר נותר אניגמה, ואולי יותר מזה, הפוטנציאל שהיה טמון בבחור בגובה 2.10 שמפציץ שלשות טוב יותר מרוב הגארדים, נותר תעלומה. גם העונה, כנראה, לא ייחשפו חלקים נוספים ומסעירים בפאזל התמיר, שהרי כבר באימון הבכורה בקבוצתו המיועדת שבר את ידו. נאחל לו רק בריאות ובהצלחה בהמשך, "כי אין לנו הרבה" עמית תמירים. אבל מה בעצם אין לנו הרבה? מסתורין הוא זאת, מסתורין שטרם פוענח לגמרי.

ולעומתו, מה כבר לא נכתב על הילד בעל תלתלי הזהב מהרצליה-העיר, ההוא שקרע את התיכונים עם הבורשטיין והגרין והיה תותח על במלוא מובן המילה בנבחרת העתודה ההיא, שבצ'ירוביץ' תקע בשנייה האחרונה? רבות נכתב, רבות.

איכשהו, משהו התפספס לו רוב הזמן. אם זה לא היה מקצועי, זה היה מנטאלי. אם זה לא היה מנטאלי, זה היה פיזי. אם זה לא היה פיזי, זה היה הגורל, שהתערב מדי פעם והקפיץ את הכדורים על הטבעות עד שנפלו היכן שאין רשת. במכבי רעננה הוא נפל קורבן לעונת הסופרוליג הגרועה של הקבוצה; בהפועל ירושלים הוא פשוט לא קיבל דקות; ברמת השרון ובני השרון הוא לא היה טוב ועד שסוף סוף נראה היה שהוא צובר מומנטום בלאשקו, הגיעה פציעה שסיימה לו מוקדם את העונה. בעירוני נהריה הוא היה נון-פקטור וב-2008 ברמת גן היה נדמה שהוא נוחת בצד הטוב של הנחום-תקום ושמו "הקריירה של אורי יצחקי", אבל אז הגיעה עוד עונה בינונית בבני השרון – ואז העונה הנוכחית, שאין איך להגדיר אותה כרגע חוץ מאשר קריסה מקצועית טוטאלית.

בגיל 28, בו הוא אמור להיות בשיא הקריירה, יצחקי נמצא בשפל נוראי, ומה שהכי מוזר זה שתנאי הפתיחה שלו הפעם היו מהמעולים בהם יכול להיתקל שחקן כדורסל. גארד ישראלי חובב כדרור כמאיר טפירו עבר לקבוצה אחרת? עבר. מאמן חדש שבא ומכריז שאתה הישראלי שיסחב את הקבוצה? בא והכריז. מערכת שאתה מכיר היטב, וגם כזו שחוסכת ממך כאבי ראש לא רצויים בתחום התנאים והמשכורות? גם זה יש. אבל משהו לחלוטין לא דופק שם. אם דורי אסף מצטיין ונוגס לו בדקות, זו התוצאה של היכולת של יצחקי, לא הגורם לה.

הבחור עצמו פשוט לא מספק את מה שצריך לספק, וכל הגורמים בבני השרון לא מהססים להגיד זאת בריש גלי. בין אם זה בעיתונים הארציים, ברדיו או במקומונים, אלדד אקוניס ודן שמיר טוענים פה אחד: "משהו עובר עליו, והוא יצטרך להוציא את עצמו מזה ולהרוויח מחדש את הדקות שלו". לא נעים, זה נכון, אבל עדיין בר תיקון. נאחל לו שיתאושש במהרה, וימצא מחדש את אותה חדוות משחק שמאפיינת אותו בתקופות הטובות שלו, "כי אין לנו הרבה" אורים יצחקים. אבל מה בעצם אין לנו? מסתורין. נקווה שעוד נגלה.

על שני פוטנציאליים מבוזבזים דיבר העשור שחלף. אבל זה עוד לא מאוחר לתקן.