עפר שלח ואביב לביא מופיעים בערוץ 5 וגם כותבים במעריב, שמצידו ממחזר את חומריו גם לנייר וגם למסך. רסקין מופיע ב-5 ומדבר גם ברדיו, כך גם קופמן, אך הוא כותב גם ברכבון. חברם ל-5, מליניאק, כותב לעיתון שהיתה לו מדינה ומדבר גם ברדיו.

אלי סהר, חדש ב-5, ותיק ב-1 וכותב באיזה רכבון. ערן סלע כותב ב-ONE וגם מופיע שם, וכותב בעיתון שחושב שהמדינה שלו, ובמגזין לגברים, מדבר ברדיו וכותב ללא פוליטיקה באתר שיש לו ממלכה. בורוביץ' וגורן כותבים ב-5 לאחר שכתבו בעיתון שחושב שגונבים לו את המדינה.

לענייננו: אני ממש לא רואה בעיה בזה שאנשים עובדים ביותר ממקום עבודה אחד. מדובר בחבורה מצומצמת יחסית של אנשי מקצוע, ותיקים מאוד ברובם, שכנראה הצליחו להוכיח את עצמם לאורך השנים ויש להם ביקוש. החבורה עצמה לא מאוד התרחבה עם השנים, ולעומת זאת גדל מאוד מספר כלי התקשורת.

אני גם חושב שאין בעיה עם הפרשנויות. לא אלה שלפני, לא אלה שאחרי ולא אלה בזמן. יש בעיה עקרונית עם השפע הזה, והעסק הפך להיות קצת בסופרמרקט: הלקוחות הם אלה שאמורים להרגיל את עצמם לסיטואציה, ולאו דווקא אלה שמוכרים.

זו העבודה של הכותבים והפרשנים. זו העבודה שלהם. תקשורת מסקרת אירועים לפני, בזמן ואחרי. עיתונות הספורט לא שונה בכך.

אם אתה מרגיש שיש לך יותר מדי מזה וכבר לא נחוץ לך כל כך הרבה מלל, הסברים ופענוחים כאלה ואחרים, אחת משתיים: או שפשוט תדיר רגליך מהעניין ותתעלם, או שתבחר לך את האחד-שניים שכן מתאימים לך, שכן נראים לך, שכן מצליחים לעורר בך עניין מסוים.

להבדיל, כשאני הולך לקנות רסק עגבניות בסופרמרקט הסמוך, אף כי נשיא אני, בדרך כלל אבחר תמיד את אותו רסק מאותה חברה בעיניים עצומות ובלי לחשוב פעמיים. רסק שכבר הוכיח את עצמו בעבר, היה טעים ומתאים לי. יכול להיות שפעם בכמה שבועות או חודשים אשים לב פתאום שקיימים עוד חמישה סוגים שונים ואחליט לנסות. אולי אפילו אחליף את ההרגל בעקבות אותו ניסיון. אבל השורה התחתונה היא שהבחירה היא שלי. לכל אחד ריח, טעם ואפיון מעט שונה מהאחר, אבל אני בוחר את זה שמתאים לי.