ארבעה מכתבים של קוראי כדורסלע-האתר הגיעו ביום שישי בתוך פחות משעה. זה לכשעצמו יפה ומשמח, ותודה להם, אבל מה שעוד יותר משמח - הם הנושאים בהם עוסקים המכתבים, שהם מהקרובים ביותר ללבי בתחום הגדול והרחב הנקרא כדורסל. ממש כאילו לפי הזמנה.

שלום,

פעמים רבות אתה מזכיר במדורך את הפועל גבת/יגור, קושר לה אין סוף כתרים, מתייחס אליה כ"אין עוד מלבדה" וכן הלאה. אני בן 22, ולמרות ששמעתי כמובן על הקבוצה, על שמות כמו בועז ינאי ואור גורן, וגם על כך שהיא זכתה פעם בגביע המדינה, עדיין לא ממש ברור לי מה היה כל כך מיוחד בה. שמא תאיר את עיניו של בחור צעיר, שמן הסתם נולד שנים רבות אחרי שהקבוצה כבר התפרקה? מה הסיפור שלך עם גבת/יגור?

יואל

פששששששש, לאן הכנסת אותי עכשיו. מה היה מיוחד בגבת/יגור? איך עונים על שאלה כזו בפחות מ-10,000 מלה? לא יודע. בוא ננסה.

לפני הכל, גבת/יגור היתה אהבה ראשונה. אני מקווה בשבילך שכבר חווית אחת כזו. לא סתם כאילו-אהבה של כתה א' או ב'. אהבה ראשונה אמיתית, כזו שסוחפת אותך לתוכה, משתלטת עליך ועל סדרי החיים והעדיפויות שלך, ושום דבר שקורה מסביב לא מתקרב אליה. אפילו לא קצת. העובדה שאני אוהב כדורסל הרבה-הרבה יותר מכל ענף ספורט אחר (ובמקרים לא מעטים גם הרבה-הרבה יותר מתחומים אחרים בחיים), היא בעיקר בזכות גבת/יגור.

זה התחיל מבחינתי בראשית שנות ה-70'. מדובר, כמובן, בימים אחרים לגמרי, מכל הבחינות. בתחום הספורט, הכדורסל שלט במה שאוהבים לכנות "ההתיישבות העובדת" (כאילו שבערים כולם ישבו כל היום רגל על רגל, כן?). שום ענף לא התקרב אליו מבחינת הפופולריות וההצלחה, ודאי שברמה הייצוגית. יותר מזה, היתה תקופה בה הקבוצות הקיבוציות היו הרוב בליגה הבכירה.

גם אז מכבי תל אביב זכתה כמעט בכל התארים, והמעט שנשאר הלך להפועל תל אביב. קבוצות חזקות היו גם באזור חיפה, ירושלים, חולון, רמת גן ועוד, אבל בהחלט היו שנים בהן פיארו את טבלת הליגה הבכירה שמות כמו אשדות יעקב, ניר דוד, בית אלפא, נען, גבעת ברנר, גן שמואל, משמר העמק, גבעת חיים וכמובן - גבת ויגור. בשנים הראשונות העמיד כל קיבוץ קבוצה בנפרד. עם הזמן, בעיקר מסיבות כלכליות אבל גם מקצועיות, נוצרו איחודים דוגמת ניר דוד/בית אלפא, גבעת ברנר/נען, מגידו (משמר העמק ורמת השופט) וגבת/יגור.

אלה היו ימים אחרים גם בגלל שהכדורסל היה אחר, ושוב - מכל הבחינות. המשחקים נערכו בימי שישי בערב, במקרים רבים במגרשים פתוחים, ובכל הקבוצות הקיבוציות שום שחקן לא קיבל שכר. נהפוך הוא, הם הגיעו לאימונים ולמשחקים בתום יום עבודה מלא ומעייף במשקים, עלו למגרש ונתנו 120 אחוז מעצמם מתוך אהבה נטו. לא מענקי ניצחונות ולא נעליים. "לשחק למען הסמל", ממש לא היתה בגדר קלישאה.

במקביל, קשה לתאר את ההתלהבות והאהדה בהתיישבות העובדת לקבוצות הייצוג. חיינו מיום שישי ליום שישי וממשחק למשחק. בתל אביב כולם אולי רצו להיות כמו ברודי, בארי ומיקי. לנו, בעמק, היו בוזי ינאי, איתמר מרזל, גבי טייכנר, אור גורן, עירא הררי וכל השאר. אלילים שאין למעלה מהם. בכל משחק ומשחק היו המגרשים בגבת וביגור - ומאוחר יותר האולמות בגורן/יזרעאל ובמשמר העמק - מלאים עד אפס מקום באוהדים שהגיעו מכל רחבי הצפון.

זהו, לתוך המציאות הזו גדלתי ונשאבתי, עם אהבה בלתי מתפשרת לקבוצה ולשחקנים שלנו. באמת שלנו - של העמק כולו - ולפעמים, כשמדובר היה בעימותים מול הענקיות מתל אביב, של כל ההתיישבות העובדת ואולי אף מעבר לה. שמחות רבות ידעתי בחיי סביב הספורט בכלל והכדורסל בפרט, אבל שמחה כמו זו לאחר זכייתה של גבת/יגור בגביע המדינה 1976 - לא זכורה לי. זה היה פשוט בלתי נתפס. כבר אמרתי: עבור נער בשנות העשרה, אבל אני משוכנע שלא רק לו, גבת/יגור היתה הכל, והכל היה גבת/יגור.

הזמן עשה את שלו, הכדורסל הפך לעסק לכל דבר ובשלב מסוים - רוב הקבוצות הקיבוציות הרימו ידיים מבחינת הניסיונות לשרוד כלכלית בליגה העליונה. גם גבת/יגור הלכה לעולמה, אבל היא לעולם תישאר אצלי, ואצל רבים אחרים, אגדה שהיתה באמת. לא פחות. זה, ובאמת שבתכלית הקיצור, הסיפור שלי עם גבת/יגור.

עד כאן יואל, אבל ראו זה פלא: עוד מייל שמתחבר ממש לאותו נושא:

סר ש. שלום,

אני מבקש שתכריע בוויכוח שהתעורר ביני לבין אחד מחבריי, שלצורך העניין נקרא לו איתמר. מעשה שהיה כך היה: לאחרונה, שכר איתמר דירה ברחוב בן יהודה בתל אביב. אני לא זוכר בדיוק איך ולמה, אבל כשביקרתי אצלו לראשונה הגענו לדבר על השם בן יהודה. התחלנו באליעזר בן יהודה עצמו, המשכנו לנתיבה בן יהודה, אפילו לבני יהודה (ביפ!), ולפתע פתאום זרק איתמר כי נדמה לו שפעם הסתובב בארץ גם שחקן כדורסל בשם זה.

אני, שמחזיק מעצמי אחד שדי שוחה בתחום, אמרתי שזה ממש לא נשמע לי מוכר, ודאי שלא שם של שחקן בליגת העל, אבל הוא התעקש. לדבריו, הוא משוכנע שאביו, שהיה חובב כדורסל מושבע, הזכיר פעם שחקן בשם בן יהודה, אבל הוא (כלומר, איתמר) לא זכר באיזה הקשר.

אביו של איתמר נפטר לפני מספר שנים, כך שלצערנו הוא כבר לא יכול לעזור, וגם כשחיפשנו בגוגל ולא מצאנו כלום. ולמרות זאת, איתמר מתעקש. מאחר שאנחנו מניחים כי אם אכן היה שחקן בשם זה, מדובר על תקופה פרה-היסטורית מבחינתנו, סוכם כי נפנה אליך, הקשיש באנשי כדורסלע-האתר, בתקווה שיש בידך תשובה מי צודק. אם זה עוזר, משפחתו של איתמר התגוררה פעם בקרית טבעון, כך שאולי באחת מהקבוצות החיפאיות מדובר? קרית חיים? קרית מוצקין? אנא האר את עינינו.

אמיר

איתמר צודק לחלוטין. היה גם היה שחקן בשם זה. לא בהפועל חיפה, לא במכבי חיפה, לא בקרית חיים ואף לא בקרית מוצקין, אלא - איך לא - בגבת/יגור! יעקב בן יהודה הוא שמו המלא. איש קיבוץ אלונים באותם ימים, וייתכן מאוד שגם כיום. לא ממש בדקתי.

עשר עונות תמימות בין 1967 ל-1977, שיחק החבר בן יהודה בהפועל גבת ובקבוצה המאוחדת עם יגור. שחקן פנים חזק מאוד פיזית, שלפחות בשנים בהן אני עקבתי אחר הקבוצה עלה בדרך כלל מהספסל. למרות שלי הוא זכור בעיקר כשחקן שהצטיין במשימות הגנתיות, הרי שרשימותיו של שלומי פרי האגדי חושפות, כי במאזנו נצברו לאורך השנים לא פחות מ-1,471 נקודות, ותסכים איתי כי זה לא רע בכלל.

לא פירטת באילו שנים התגוררה משפחתו של איתמר בקרית טבעון, אבל אני מניח שמדובר בין השאר בשנות תפארתה של גבת/יגור. אם אכן היה אביו חובב כדורסל מושבע, רוב הסיכויים שהוא נכח באי אלה משחקים של הקבוצה, ומכאן ההכרות עם השחקן. עדיין, מסקרן אותי מדוע דווקא שמו של בן יהודה עלה בשיחה, שכן מעולם לא זכה האיש לאותן תהילה וכותרות כמו כוכבי גבת/יגור, אולם משמח מאוד שכך היה. גם לבן יהודה מגיע ריספקט והנה, בזכותך, הוא קיבל.

למה באירופה העונש על עבירה טכנית הוא שתי זריקות וכדור מהצד, בעוד שב-NBA העונש הוא זריקה אחת בלבד?

עידן

כי כך החליטו בפיב"א וב-NBA, כל אחת לעצמה.

סר ש.,

רציתי לשמוע מה דעתך בהתפתחויות האחרונות בגזרת סמי בכר, כלומר בוויכוח בין איגוד הכדורסל לאיגוד השופטים. האם אתה תומך בעמדתו של שי שני, לפיה אין להחזיר את בכר למגרשים, או בזו של וירובניק, הטוען כי מאחר שטרם הוגש נגד בכר כתב אישום יש לאפשר לו לשפוט, ולא "לתלות אותו בכיכר העיר, ועוד בסך הכל שלושה חודשים לפני מועד הפרישה שלו", כפי שוירובניק מצוטט בתקשורת?

ניר

אני חייב להודות, שאני קצת מבולבל כאן, ויכול מאוד להיות שזה בגלל שאני לא יורד לכל פרטי הפרטים (בעיקר משום תחושת המיאוס והבאסה הכללית מהעניין). אם אני זוכר נכון, סמי בכר הכחיש אמנם כל מעורבות בבנק של מוני פנאן, אבל הודה בהעלמת מס. הנה, ליתר ביטחון בדקתי שוב בגוגל, וכך אמנם מדווחים כל כלי התקשורת, בלי יוצא מן הכלל.

כעת, אני מצטט מתוך אתר רשות המסים: "העלמת מס היא עבירה פלילית. בביצועה, עובר מעלים המס על חוקי המדינה...מי שמעלים מס, נהנה מהזכויות, מהשירותים הציבוריים אותם מעניקה המדינה מכספי משלם המסים, זאת - מבלי שהוא נושא בעול המשותף. כך, עבריין המס הוא למעשה "טרמפיסט" על גבם של משלמי המסים כדין".

כלומר, אם אכן הודה בכר בהעלמת מס, ובהנחה שברשות המסים יודעים מה הם אומרים, הרי שבכר - שוב, על פי הודאתו - ביצע עבירה פלילית. ואם אמנם כך הם פני הדברים, הרי שבלי קשר לפרשת פנאן ולכמה זמן נשאר לבכר עד לפרישה, ובלי קשר לכך שאני סבור שהוא שופט מצוין - הוא לא צריך לחזור מגרשים. לא עכשיו ולא בכלל. אגב, לא רק לעניות דעתי הלא קובעת, אלא גם לפי תקנון איגוד הכדורסל, המחייב כמובן גם את השופטים. חד משמעית. אם, באיזושהי דרך לא נהירה לי, יתברר כי בעצם בכר לא הודה, ו/או שלחובתו לא נזקף שום דבר פלילי, שיחזור, אבל רק אז.

ועד כאן המכתבים. מה אומר ומה אדבר, פעמיים ענייני גבת/יגור ופעמיים ענייני שיפוט ושופטים ביום אחד? החיים יפים, לפחות לפעמים.

shaharhermelin@gmail.com