ברכות לעירוני רמת גן על ניצחון הבכורה. באמת, מכל הלב. תמיד היתה סוג של חביבה עליי, או לכל הפחות העדפתי שאחרות יפסידו ולא היא. אולי זה קשור לכך שבמשך לא מעט שנים התגוררתי ממש בסמוך ל'זיסמן' והגעתי להרבה משחקים, ואולי דווקא לעובדה שהאווירה במשחקים האלה כל כך אינטימית, עד שלפעמים הכרוז יכול להציג גם את הצופים. לא יודע אם היא תרד בסופו של דבר או שמא תצליח לשרוד, אבל נחמד שבטור הניצחונות שלה כבר לא מופיעה הספרה אפס.

עם או בלי קשר - איזה סיפור עשו כאן מהפתיחה של 10-0. נכון שמדובר בליגה של 22 משחקים בלבד, אבל לשם כך בדיוק באה המינהלת ובראה את הפלייאוף התחתון. אם מביאים בחשבון את העובדה שאצל רוב הקבוצות בליגה הביתיות היא לא בדיוק הדבר הכי דומיננטי - לא הייתי מתפלא אם גם אחרי מאזן של 22-0 קבוצה היתה מצליחה לנצח שלושה משחקים ברגע הנכון ולשרוד.

חוץ מזה, איפה עירוני רמת גן ואיפה קבוצות אחרות בעולם. האם הניו ג'רזי נטס לא היו משתוללים משמחה לו הניצחון הראשון שלהם העונה היה מגיע במחזור ה-11 ולא ב-19? ודאי שכן. סביר להניח שהנטס המגוחכים נמצאים בדרך הבטוחה לשבור את שיא ההפסדים לעונה אחת (73, של פילדפיה בעונת 72'-73'), אבל אם הם היו יכולים להימנע בדרך גם משבירת שיא ההפסדים הרצופים בפתיחת העונה, יש לשער שהם לא היו מתנגדים.

רמת גן גם רחוקה מוונקובר גריזליז של עונת 95'-96', ומדנבר נאגטס של 97'-98', שהפסידו כל אחת 23 משחקים ברצף (אם כי לאו דווקא בפתיחת העונה). קליבלנד קבאלירס, שבתחילת שנות ה-80' לא בדיוק דמתה למשהו, התעלתה גם על נתון די מדהים זה, וחיברה בסוף עונת 81'-82' ובתחילת עונת 82'-83' 24 הפסדים רצופים.

סתם כך, בשביל הספורט, חיפשתי עוד כמה הברקות שכאלו מליגות אחרות ומענפי ספורט נוספים, ומצאתי, למשל, את קבוצת הכדורסל של NJIT (New Jersey Institute of Technology), מהליגה השלישית של המכללות, שסיימה עונה שלמה עם מאזן של 29-0. מצאתי גם את טמפה ביי בקאנירז מה-NFL, שהפסידה את כל 14 משחקי עונת 76', וגם את 12 המשחקים הראשונים של עונת 77', ובסך הכל 26 ברצף, וזה נאה לכשעצמו.

אבל איפה כל אלה, ואיפה דימיטרי, סטודנט מיוון שהתארח פעם בעמק, ושסיפר לי שבחטיבת הביניים בה למד בן דודו, אי שם בערבות קלאמבקה אשר בצפון המדינה, מתפארים (?) בקבוצת כדורסל שלא ניצחה במשך חמש וחצי עונות, ובסך הכך משהו כמו 110 הפסדים ברצף. לא טרחתי לבדוק אם זה המספר המדויק, אבל אם יתברר שבמקום 110 מדובר, נאמר, ב-104 או 98 הפסדים זה באמת ישנה לכם?

רוצה לומר, שיירגעו שם בעירוני רמת גן, ושכל האחרים סביבם ירגיעו אף הם. ניפגש בסיום העונה.

זה לא אתם, זה אני. או שלא?

ברשותכם, פנייה צנועה לאומה: אם יש ביניכם כאלה שמתכוונים לשבת ולצפות במשחק האולסטאר במלואו, ואני מניח שבהחלט ישנם כאלה, אנא פנו למערכת וענו על שאלה פשוטה - למה? אין כאן שום ציניות או התנשאות מצדי, בחיי שלא. סתם רצון עז וכן לדעת מה גורם לכם לעשות את זה.

בכל פעם שמתרחש עלינו (עלינו? עליכם!) האירוע הגרנדיוזי הזה, אני מוצא עצמי תמה מה גורם לאנשים לשבת במשך שעות ולעקוב אחר ביצועיהם הכל כך לא רציניים של שחקנים כל כך רציניים. מה הכיף בזה? שיהיו הכוכבים הגדולים והמזהירים ביותר בשמי ה-NBA, והם יהיו (לא כולל אייברסון ומגריידי. כמה סתומים יכולים האמריקאים האלה להיות לפעמים? טוב שלא בחרו ביאו מינג והכריחו אותו לשחק עם גבס), ממה בדיוק אתם נהנים? מהיעדר ההגנה? מהניסיונות של רוב הנוכחים להיבחר ל-MVP (איזה תיאור יפה מצאתי ל"אגואיסטיות", אה?)? ממה?

אני מניח שיהיו כאלה שידברו על "משחק משוחרר ונטול מתח של פלייאוף", או "הזדמנות לגדולים להראות את כל מה שהם יודעים" וכאלה. אם זה עושה לכם את זה, לבריאות. תחרות הטבעות ואליפות שלשות יש לי גם ערב קודם, ובדרך כלל היא יותר מעניינת. ממשחקים משוחררים יש לי שחרור מזמן. נהפוך הוא, תנו לי מתח של פלייאוף וקחו לכם את כל השאר.

אשמח מאוד לקבל נימוקים ותובנות. מי יודע, אולי אגלה שבפעם ה-43,928 אני מטפס על העץ הלא נכון. בבקשה, תיבת המייל פתוחה והיד רושמת.

shaharhermelin@gmail.com