היתה זו שעת ערב די מאוחרת בפאתי גבעתיים, בעת שישבתי מול צג המחשב ותהיתי האם זהו הזמן המתאים לגיבוב עוד כמה מאות מלים חסרות פשר עבור כדורסלע-האתר, ואם אכן מתאים אותו זמן - על מה לעזאזל לכתוב. עוד פעם ליגת קזינו? שוב יורוליג? פעם נוספת NBA? אולי ליגה לאומית? הליגה לנשים? שום דבר לא ממש עורר את בלוטות ההקלדה, עד שלפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, אנטיוכוס התקשר.

כמובן שאנטיוכוס אינו שמו האמיתי, אבל לעניות דעתי הלא קובעת - אין שם המתאים לו יותר, ולכן הענקתי לו אותו מעט אחרי שהכרנו, לפני כ-20 שנה. אני משער שהייתם מצפים מהאדם הממוצע להתנגד באופן נמרץ ותקיף לכינוי של צורר, אבל לא אנטיוכוס. לא רק שהוא אינו מתנגד, הוא מתגאה במכנה המשותף בינו לבין אותו שליט יווני מלפני יותר מ-2,000 שנה: השנאה למכבים.

עוף מוזר הוא אנטיוכוס - אם אפשר לכנות "עוף" מישהו המתנשא לגובה של 2.02 ושוקל יותר מ-130 קילו. חובב ספורט מושבע, מתמצא בכל רגע נתון בכל האירועים החשובים הקורים בארץ ובעולם במגוון ענפי ספורט, הקבוצה היחידה לה נתונה אהבתו המוחלטת שייכת בכלל לענף-שאין-לנקוב-בשמו, ועדיין - חלק מרכזי בחייו נשלט על ידי שנאה טהורה ומזוקקת לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב.

עוד לפני שנצלול מעט לתוך העניין הזה, שיהיה ברור - למרות נתוני הפתיחה המאיימים שלו, ולמרות היותו שונא מדופלם, אנטיוכוס הינו איש טוב לב ושוחר שלום, שמעולם, אבל מעולם, לא נקט באלימות פיזית. לא במגרשים, ולא מחוצה להם. גם האלימות המילולית, כפי שתיווכחו בהמשך, מוגבלת על ידו לסטנדרטים מקובלים בהחלט, ואף פעם לא התדרדרה לתהומות המוכרים לנו ממקומות אחרים.

ובכל זאת, קשה למי שמכיר אותו שלא להתרשם מעוצמת הרגשות הגועשים בו, כשמגיעים הדברים לצהובים מהיכל נוקיה. מדובר בתופעה כל כך לא שגרתית עבור מישהו שבינו ובין הכדורסל אין כמעט כלום, שבהחלט מצדיקה ראיון ראשון, בלעדי ובלתי מצונזר. גבירותיי ורבותיי, ליידיז אנד ג'נטלמן, הריהו לפניכם במלוא הדרו ושנאתו: אנטיוכוס.

כשירות לקוראינו, הבה נתחיל ברקע ההיסטורי. הרי אתה ממש לא בענף, אז איך התגלגלת לאנטי-מכביזם הזה?

אתה תצחק, אבל כשאני חושב על זה - רוב הסיכויים שזה קרה בגלל מוישה פינקלשטיין, נדמה לי שזה שמו, ילד שלמד איתי באותה כיתה ביסודי. מוישה היה בן זקונים למשפחה מאוד עשירה, וכמובן שהיה מפונק מאוד ותמיד קיבל כל מה שרצה. כל מה שאנחנו יכולנו רק לחלום עליו, מוישה רק היה צריך לצייץ ומיד היה לו. הבגדים הכי חדשים, הנעליים הכי טובות, האוכל הכי טעים וכן הלאה. הוא דווקא היה ילד נחמד, שאף פעם לא נפנף לנו בפנים עם העושר שלו ואפילו חלק איתנו כל מיני דברים טעימים שארזו לו לארוחת עשר, אבל עדיין שנאנו אותו משום שלו היה הכל ולנו כמעט כלום.

באותה תקופה, התחלתי להתעניין בספורט, ולמרות שכדורסל, כמו שציינת נכון, לא היה האהבה הגדולה שלי, לא יכולתי שלא לשים לב שמכבי היא בדיוק כמו מוישה פינקלשטיין: הילד העשיר שיש לו הכל, בעוד האחרים יכולים רק לחלום לזכות אפילו בחלק קטן מזה. אני משוכנע שבאותו זמן, ומאותן סיבות, התחלתי לשנוא את מכבי.

שזה קצת מוזר, לאור העובדה שאתה לא אוהד הפועל ת"א, הפועל ירושלים, ואפילו לא יריבות היסטוריות של מכבי שכבר התפרקו, כמו הפועל רמת גן, למשל. גם לקבוצה שלך מהענף ההוא, אחריה אתה באמת הולך באש ובמים, מעולם לא היתה מקבילה רצינית בכדורסל.

אין שום קשר. ברגע שהעניין נטמע, כבר לא היתה דרך חזרה. מכבי תמיד יהיו מבחינתי מוישה פינקלשטיין.

בוא נפתח את זה קצת. שתף את הקוראים: מה זה אומר להיות שונא מכבי מקצועי?

אה, זה מאוד פשוט. לצורך העניין, אפשר לומר שאני אוהד רק קבוצה אחת: כל מי שמשחקת מול מכבי. אירופה, ליגה, גביע, גביע ווינר, טורניר בנדל או משחקי אימון. באותה מידה שאתה רוצה לנשום אוויר, כך אני רוצה שהם יפסידו. אני יודע שלאור זה שמעולם לא אהדתי אף אחת מהקבוצות שהזכרת זה נשמע פנאטי, פתטי, אידיוטי וכל מה שרק תגיד, אבל כך אני מרגיש. אני לא ממש מאחל להם רע. רק שיפסידו בכל משחק.

לא הבנתי את המשפט האחרון. מה יכול להיות יותר רע למכבי מאשר הפסד?

התכוונתי שאני לא מאלה ששרים שירי שואה, או שקוראים לשמעון מזרחי להתאבד. אנשים כאלה פשוט מגעילים אותי. יריבות ספורטיבית ושנאה ספורטיבית הם הדלק האמיתי מאחורי כל ענף, אבל לכל דבר חייב להיות גבול. אני מאחל לכל אנשי מכבי בריאות טובה ואריכות ימים, אבל באותה נשימה גם רוצה שהם יפסידו בכל משחק. לא חושב שיש כאן סתירה בין הדברים.

תאר לי מה עובר עליך לקראת משחק, או במהלכו.

שמע, זה לא קל, וזה רק הולך ונהיה קשה עם השנים. יומיים לפחות לפני כל משחק אני בודק את מצב הפצועים בשני הצדדים, קורא את כל הפרשנויות, מברר מי יהיו השופטים, מנסה לקבל חיזוקים מחברים ובעיקר מתפלל לא מעט. לא ברמה של פתקים בכותל, ביני לביני. לא כל המשחקים משפיעים עליי באותה מידה, כי ברור שמעירוני רמת גן, בלי לפגוע, אני לא מצפה לאותם דברים כמו מסיינה או מריאל מדריד, אבל הרצון והתפילה קיימים תמיד.

בזמן המשחק זה הרבה יותר קשה. אני מאוד אמוציונלי וכל דבר שקורה סלים, החטאות, איבודי כדור, שריקות של שופטים מוציא ממני הרבה מאוד רגשות. בוא לא נפרט, אבל אני מסוגל להיות אדם מאוד בלתי נעים להיות בסביבתו, במיוחד אם מכבי מובילה. ברגע שאני מבין שאין סיכוי, אני סוגר את הטלוויזיה. לא יכול לראות את זה. לעומת זאת, שידורים חוזרים של הפסדים אני מסוגל לראות גם חמש פעמים, וליהנות בכל פעם מחדש.

לא שמכבי נתנה לך כל כך הרבה סיבות ליהנות לאורך השנים, כן?

יש שנים ויש שנים. בצעירותי, הזירה המקומית היתה סבל מתמשך - למעט הברקות כמו גבת/יגור שלך - אבל באירופה ידענו לא מעט נחת. חוץ מ-77' ו-81', הלך לנו מצוין עם ריאל, עם קאנטו, עם טרסר מילאנו, עם יוגופלסטיקה ועם פאו. העשור האחרון היה קשה מאוד גם באירופה. קשה מאוד-מאוד. מזל שבאיזשהו שלב הגיעו צסק"א. דווקא בארץ ידענו כמה רגעים יפים: מאליק דיקסון, ישתבח שמו, ההפסדים בגביע. היתה נחת, בהחלט שהיתה.

אני מנסה לדמיין על אדן של איזה חלון בקומה גבוהה במיוחד היית בסל ההוא של שארפ נגד ז'לגיריס? או בארבעים וארבע הפרש בגמר נגד בולוניה?

אין לי מושג על מה אתה מדבר. לא מכיר דברים כאלה.

ברור שלא. איך נראית לך העונה הנוכחית? מה מצבך?

לא קל, לא קל. לא רואה אותם נופלים בליגה או בגביע, וגם בסיינה התגלו סימני נפט. כולנו נצטרך להתארגן על עצמנו ולעשות את העבודה.

כולנו?

ריאל, סיינה, פילזן, ירושלים, גליל, חיפה. כולנו, נו.

אתה גם אוהד שרוף של הקבוצה מהענף ההוא. איך אתה מוצא זמן ומקום לשנוא כל כך הרבה?

שם אני בכלל לא שונא. רק אוהב ורוצה שהיא תנצח. בכדורסל זה הפוך.

ברור לך שאתה לא לגמרי מאוזן, נכון?

מי כן מאוזן במדינה הזו? כל אחד והשריטה שלו. אני אדם שמח, בדרך כלל, אוכל טוב, ישן טוב, גם פרנסה יש, ברוך השם. מה רע לי? אז אני לוקח ללב תוצאות של משחקי כדורסל. אומר לך יותר מזה: כאן ועכשיו, בראש חוצות, אני מודה מקרב לב למכבי תל אביב. באמת, בלי ציניות. קשה לי לדמיין כמה אפורים ודלים היו חיי בלעדיה. לכן, כמו אחרון האוהדים בשער 11, אני אומר בפה מלא: תודה לך, מכבי.

shaharhermelin@gmail.com