אווירת ט"ו בשבט השתלטה בסוף השבוע על משכננו הצנוע: נסיכה א', בזמנה הפנוי חברת מועצת התלמידים, לקחה חלק פעיל בהפנינג מכירת פרחים וצמחי תבלין בבית ספרה, ואף טרחה והביאה הביתה מספר דוגמיות. נסיכה ב' לא פיגרה אחריה בהרבה, וחזרה מהגן עם עציץ משלה. זאת ועוד, בשבת מצאנו עצמנו, יחד עם עוד כמה אלפי בני ישראל, חורשים את הגבעות הדרומיות של מודיעין, במסגרת הפנינג שאירגנו החברה להגנת הטבע ותושבי האזור נגד תכניות הבנייה במקום (ובהזדמנות זו, פנייה נרגשת לכל הגורמים הרלוונטיים: אל תבנו שם!).

ברוח זו, נראה לי אך טבעי, תרתי משמע, לעסוק הפעם בעצים. לאו דווקא אלה בהם התברכה ארצנו, אלא אלה הצומחים מדי פעם במגרשי הכדורסל. כי למרות שרוב שחקני הכדורסל אינם נמוכים, ודאי שלא ביחס לאדם הממוצע, ישנם גם ביניהם גדולי קומה במיוחד, לעומתם אפילו סנטר טיפוסי עשוי להיראות דומה יותר לגזר גמדי.

ברם אולם, ייאמר מיד כי לא כל גבוה שכזה הינו גם "עץ", שכן חלילה לי מלהגדיר כך כאלה שניחנו בדבר הקטן הזה, הידוע בשם כישרון. את התואר הנכבד (?) הזה ראוי להעניק לכאלה שנוכחותם על המגרש היתה תמוהה במקרה הטוב, גימיק לשמו במקרה הפחות טוב וצער בעלי חיים במקרה הרע במיוחד.

אי לכך, ייפסלו לאלתר שחקנים גדולים, תרתי משמע, כמו שאקיל אוניל, קארים עבדול ג'באר, יאו מינג, ארווידאס סאבוניס, ווילט צ'מברליין, האקים אולג'וואן, ביל וולטון, הכישרון המבוזבז עד מאוד ראלף סמפסון, מארק איטון האימתני של יוטה ג'אז, ולדימיר טקצ'נקו - שידע אף ידע לשחק, גם אם לא ממש בקלילות - ורבים רבים אחרים.

לא מעט "עצים" ראיתי בחיי, גם בארץ וגם בחו"ל, ויכולתי לפזר כאן אינספור מלים אודותיהם, אבל שלושה זכורים לי במיוחד, ולכן נתמקד בהם.

הראשון הוא גרג קייט, שזכור בעיקר משנות ה-80' בתור "הגבוה הלבן והמשופם ההוא בקצה הספסל של בוסטון סלטיקס". לא פחות מ-18 עונות עשה האיש ב-NBA, מה שמוכיח מעל ומעבר לכל ספק על מצוקת הגבוהים באותם ימים. פרט לבוסטון הוא עבר גם בקליפרס, ניקס, סקרמנטו, אורלנדו ואינדיאנה, ובכל אחת ואחת מהן לא הותיר שום חותם. שחקן מיותר לחלוטין, שבדקות המעטות שקיבל התמקד בלחבוט ללא רחמים בגבוהי היריב, לחטוף מנה אחת אפיים ולחזור לספסל כדי להמשיך לעודד ולחלק מגבות ומים לחבר'ה בפסקי הזמן. 2.5 נקודות ו-3.8 ריבאונדים הוא תרם (?) למעסיקיו, שכאמור מעולם לא חשו בחסרונו לאחר שעזב.

נקסט. סתמי ככל שיהיה, גרג קייט עדיין היה שילוב של מוזס מאלון ופטריק יואינג לעומת העץ הבא, צ'אק נוויט. 2.26 מ' של אפס כישרון ואפס קואורדינציה, שאיכשהו הסתובב ב-NBA 11 עונות תמימות. טוב, "הסתובב" זו מלה קצת גדולה, למי שמתוך כמעט 1,000 משחקים בהם היו מעורבות קבוצותיו באותה תקופה (דטרויט, יוסטון, שיקאגו, סן אנטוניו והלייקרס) שותף רק ב-155, וגם בהם ב-5.3 דקות בלבד. 1.6 נקודות, 1.5 ריבאונדים ו-0.7 חסימות במאזנו המאוד לא חשוב, אבל בכל זאת - הנה זוכה גם הוא בחשיפה.

אבל אפילו נוויט המגוחך לא משתווה ב"עציותו" למנוט בול. ייאמר מיד, מבחינת כדורסל אין מה להשוות בין השרוך הסודני (2.31 מ') לבין השניים האחרים, שכן הוא עלה עליהם לאין שיעור. העניין הוא שלמרות שבול ידע לשחק ותרם, במיוחד בהגנה (אחד הבודדים בתולדות הליגה שסיים קריירה עם יותר חסימות מנקודות), קשה היה להשתחרר מהתחושה שכולם, לרבות הוא עצמו, מתייחסים אליו כגימיק. אני מניח שזו - ולאו דווקא מימדי גופו הגפרוריים, שלא איפשרו לו להתמודד אפילו עם סמול-פורוורד ממוצע - הסיבה העיקרית לכך שבול העדיף במקרים רבים ליידות שלשות במקום לנסות לעשות נקודות בצבע.

יצא לי לראות אותו פעם אחת מקרוב כששיחק במדי הוושינגטון בולטס. הקהל אמנם עודד אותו בטירוף, אבל זה נראה היה כמו אותו סוג עידוד לו זוכה ליצן בקרקס. מין שמחה מעורבת בלעג, בסגנון "יעלה ויבוא הפריק הזה וישעשע אותנו בשטויות שהוא עושה". יש לשער שלא כל האוהדים חשבו ונהגו כך, אבל זו בהחלט היתה האווירה הכללית. כשבול הצליח להשחיל שלשה מכמעט תשעה מטרים, הקהל השתולל כאילו זה הרגע זכו הבולטס באליפות, אבל בה בעת נקרע מצחוק, בדיוק כפי שנוהגים אלה הצופים בשימפנזה או בתוכי מצליחים לעשות משהו דומה.

וזה חבל, כי על פי כל מה שקראתי, מדובר באיש טוב לב במיוחד, שגם לאורך הקריירה שלו ובמיוחד לאחר שפרש הקדיש חלק גדול מזמנו למען מדינתו ולפעילויות צדקה אחרות. חבל מאוד שהוא ייזכר בעיקר כגימיק, אבל זה מה יש וכאמור - גם לו יש חלק לא מבוטל בעניין.

shaharhermelin@gmail.com